אליהו קם ממקומו, מביט בחיבה אל תלמידו המסור, היושב עימו במערה הקטנה אשר על יד הגלגל.
אלישע התבונן ברבו מסדר את אדרתו כשהוא נראה טרוד מעט. "אדוני הולך?", שאל בפליאה על שרבו איננו משתף אותו במה שהוא עושה.
"כן חביבי, קיבלתי נבואה שעליי ללכת לכיוון בית אל, אינני יודע מה מטרת המסע אך צריך אני ללכת", אמר כשעל פניו מבט של אי בהירות לפשר דרכו.
אלישע קם ממקומו בזריזות, מכין את עצמו למסע שאמור לקחת מספר שעות.
אליהו חייך, "לא ידידי, שב כאן, אין טעם שתבוא עימי למסע שמטרתו אינה ידועה".
אלישע המשיך להתארגן, "חי השם וחי נפשך, אדוני, אם אעזובך, אני מצטרף לאדוני".
"כרצונך ידידי", אמר אליהו בחיוך, "תצטרך ללכת מהר כי אצה לי הדרך".
"אני מוכן אדוני", אמר אלישע כשהוא מכבה את המדורה הקטנה שבפתח המערה.
אליהו ותלמידו מהלכים במהירות ובדומייה, אלישע מתאמץ ללכת בקצב המהיר שאותו מקציב רבו הזקן. המבט בפני אליהו נראה מהורהר בצורה מוזרה במקצת. אלישע שותק, נותן לרבו
להיות עם עצמו, חש כי דבר גדול עומד להתרחש.
"כשהייתי בהר סיני קיבלתי מאת השם שלוש משימות לעשות", אליהו החל משתף את מחשבותיו עם תלמידו. "אחת מהן קיימתי בזה שלקחתי אותך מאחר הבקר ללמדך את דרך עבודת השם שהכשירה אותך לנבואה. שמח אני שזכיתי לתלמיד משכיל כמותך, אשר למד והפנים את הדברים היטב". אלישע הרכין ראשו בבושה בעוד אליהו ממשיך את דבריו. "עוד שני דברים ציווני השם באותו מעמד שעליי לדאוג שייעשו. האחד, למשוח את חזאל למלך על ארם, והשני, למשוח את יהוא בן נמשי למלך על ישראל. את שני הדברים הללו לא הגיע הזמן בחיי לעשותם ולכן אבקש אותך שתדאג שהם ייעשו".
אלישע הרגיש צמרמורת עוברת בגופו, חש כי רבו מודיע לו, בעצם, כי הוא עומד לעזוב את העולם. "חייתי חיים ארוכים מאוד", המשיך אליהו, "ראיתי דורות רבים ותהפוכות בעולם. זכיתי לשמש את משה רבנו וסבי אהרון הכוהן, עליהם השלום. כשש מאות שנה הילכתי בקרב עם ישראל והשתדלתי להטות אותם לדרך השם".
"אדוני, עם ישראל עדיין צריכים אותך", סח אלישע בתקווה שאולי לא יעזבנו רבו.
אליהו צחק, "עם ישראל כבר לא יכולים לסבול אותי, ידידי, אני כבר לא שייך לדור הזה. האמת היא, שאני כבר הרבה זמן סובר כי הגיע הזמן שמישהו יחליף אותי. ואולם עד כה לא חשב השם כמוני, אבל עתה סוף סוף הגיע הזמן…".
אלישע שותק, מכונס בעצמו, מנסה להכיל את המשימה שתוטל על כתפיו ברגע שיעזוב רבו את העולם. הידיעה כי צריך הוא להיכנס לתוך נעליו של רבו האדיר מעלה ספקות בנפשו אם יוכל לעמוד במשימה. העיר בית אל נראית מרחוק, אליהו מחיש את פעמיו ואחריו תלמידו. קבוצת אנשים יצאה מהעיר לקבל את פני אליהו, על פניהם נראה צער וכאב, מבטיהם בוחנים את אלישע, תלמידו המובהק של רבם, מנסים להבין אם יוכל הוא למלא את החסר. אליהו חייך אל תלמידיו שבאו להקביל את פניו, יודע על פי ארשת פניהם כי דבר הילקחו מהם נודע להם בנבואה.
"היודע אתה כי היום השם לוקח את אדונך אליהו מעל ראשך?", שאל אחד הנביאים את אלישע.
אלישע הביט בו בכאב, "גם אני ידעתי", ענה, "אנא, החשו בדבר ואל תדברו בו", מבין הוא כי באומרם 'אדונך מעל ראשך' יודעים הם כי יצטרך הוא למלא את מקום רבו.
דקות ספורות נמשכה הפגישה, אליהו נפרד מהנביאים והחל ללכת לכיוון מזרח, ממנו הגיעו. הוא הביט באלישע, הממהר ללכת אחריו, "שב נא פה, כי השם שלחני ליריחו", סח לתלמידו.
"חי השם וחי נפשך, אדוני, אם אעזובך", אמר אלישע, ממאן לעזוב את רבו. השניים עשו את דרכם ליריחו במהירות. אלישע, שהחל להפנים כי רבו עומד להסתלק מעליו, ניצל את הזמן לשאול ממנו את ספקותיו ולחדד מעט את הדברים. אליהו ענה בשמחה לתלמידו, חש כי השאלות נשאלות רק על מנת לשמוע את אותם הדברים שוב. תלמידי הנביאים שיצאו להקביל את פני אליהו שאלו גם הם את תלמידו בלחש אם הוא יודע כי אדונו אמור לעלות מעל לראשו היום. אלישע הודיע להם כי יודע הוא, ושוב, ביקש לא לדבר בדבר.
"שב נא פה, ידידי", סח אליהו לאלישע לאחר שנפרד מתלמידיו, "כי שלחני השם לכיוון עבר הירדן".
אלישע הביט באדונו, רואה את החיוך שבעיניו ומבין שצופה את תשובתו. "חי השם וחי נפשך, אדוני, אם אעזובך", אמר בחיוך עצוב.
אליהו ואלישע החלו במסע לעבר הירדן, יודעים כי בשעה קלה יגיעו לשם. חמישים מתלמידי הנביאים הלכו הרחק מאחוריהם, מלווים את אדונם, יודעים כי זהו מסעו האחרון.
שני הנביאים נעמדו מול הנהר הגועש בשלהי חודש ניסן, רחש המים העביר חיוך על פני אליהו. ריח הצמחייה העשירה מילא את האוויר, אליהו הביט בפרפרים המרפרפים על הפרחים המלבלבים בהנאה, נושם לקרבו את ריח הפריחה המשכר. אלישע הביט בנהר השוצף, מעביר את מבטו אל רבו, חש את הפרידה המתקרבת. אליהו הסיר את אדרתו מעל כתפיו בזריזות, גולם אותה בידו כהופך אותה למטה. הוא הרים את הגלימה והיכה במי הנהר השוצפים. הנהר נחלק לשניים, מותיר בליבו שביל אדמה יבשה. הוא מיהר לרדת אל תוך הנהר, אלישע מביט בנס שנעשה, חש כאילו הוא חווה את יציאת מצרים. דקה קלה חלפה, השניים נעמדו מצידו המזרחי של הנהר, רואים את המים שבים למקומם. אלישע הביט לאחוריו, רואה מרחוק את תלמידי הנביאים מתבוננים בהם.
אליהו הביט בתלמידו האהוב, מרגיש צער קל על פרדתו ממנו. חיוך אוהב עלה על פניו, "תלמידי היקר, התעלית מאוד בשנים האחרונות, למדת המון והשכלת להשתמש בלימודך לטובה. שאל מה אעשה לך בטרם אילקח מעמך", אמר באהבה.
אלישע חשב במהירות, "רבי לימד אותי כי בעת הסתלקות הצדיק יורדת רוחו העליונה למטה ומתאחדת עם רוחו התחתונה. בעת הסתלקות הצדיק הוא זוכה לחיבור של שתי הרוחות שלו, העליונה והתחתונה, ואז השגתו גדולה יותר מאי פעם בחייו. עוד אמר לי, כי בעת ההסתלקות יכול התלמיד לזכות לקבל את רוחו של רבו בתנאי שהוא היה קשור בו כדבעי. יודע אני, כי מכל תלמידי רבי הייתי אנוכי אחוז ומקושר אליו. עליי לבקש כי יאציל עליי מרוחו, ואז אוכל לפעול מכוחו בעולם הזה את אשר אני צריך לעשות. יכול הוא להאציל עליי כוח להוציא לפועל את תפקידי. ממילא, מכיוון שרוחו נכפלת, אוכל לבצע אפילו פי שניים יותר דברים מאשר הוא פעל בחייו, והכול מכוחו". אלישע הרים עיניו, מביט ברבו, המחייך אליו בציפייה, "ויהי נא פי שניים ברוחך אליי", ביקש.
חיוכו של אליהו התרחב, הוא אחז בידי תלמידו בהתקשרות אוהבת, "הקשית לשאול", אמר בשמחה, "אם תראה אותי לוּקַח מאיתך יהי לך כן, ואם אין, לא יהיה".
אליהו הניח ידו על כתף אלישע והם המשיכו בדרכם, כאשר אליהו ממשיך ללמד את אשר הוא יודע כי כבר לימד את תלמידו המוכשר. רחש שנשמע מלמעלה משך את תשומת לב שני ההולכים, הם הביטו לכיוון הרחש. אליהו חייך לתלמידו כאומר לו: הגיע הזמן להיפרד, על פני אלישע נראו יראה וחשש מהעתיד. אליהו הביט באש היורדת מלמעלה בדמות מרכבה וסוסי אש מרהיבים ביופיים. אליהו זז מעט הצידה, לוקח מרווח בינו ובין תלמידו, המביט במראה כשהוא נטוע במקומו. הסוסים הדוהרים נכנסו בין שני הנביאים, חולפים על פניהם. אלישע הסתובב במקומו, רואה את הסוסים והמרכבה נוסקים למעלה במהירות כאשר רבו עומד על המרכבה. אליהו השליך את אדרתו והיא צנחה למרגלותיו של תלמידו, העומד המום מהמחזה.
"אבי! אבי! רכב ישראל ופרשיו!" קרא אלישע בקול נשבר. "אבי, שטוב להם לישראל בתפילתו יותר ממרכבות וסוסי מלחמה!". שניות ספורות חלפו, המרכבה נעלמה מעיני אלישע, הבוכה בשיברון לב. הוא אחז במפתחי חלוקו וקרע את בגדיו בצער. הוא נפל על ברכיו, ממרר בבכי דקות ארוכות. אלישע הרים את האדרת, מחבקה אל ליבו, מתחיל להפנים כי רבו לא יהיה יותר
לצידו בגשמיות. אט אט, החל מהלך לעבר נהר הירדן, מחבק את הנשאר בידו מרבו. נהר הירדן השוצף המשיך כדרכו מקדם, כלא מבין את הנעשה בעולם. אלישע הביט במים הזורמים, יודע כי דרכו השתנתה מעתה. הוא נאנח בצער, מתבונן לתוכו בניסיון להבין אם הבטחת רבו, שיזכה לפי שניים מרוחו אליו, מתקיימת. "איה השם, אלוקי אליהו?", ביקש בתחינה שרוח רבו תנוח עליו. הוא הרגיש תנועה בליבו, כאילו ליבו מתרחב מעבר למידתו, מבין כי רוח רבו מפעמת בו, "אף הוא איתי!", אמר והיכה את מי הנהר באדרת שבידו. המים נבקעו לשניים, מותירים לאלישע אדמה יבשה על מנת שיעבור בתוכם.
"ראיתם את זה?", שאלו בפליאה הנביאים הצעירים שליוו מרחוק את אליהו ואלישע כשחזו באלישע חוצה את מי הירדן בהכותו בהם באדרת שבידו.
"קשה להאמין, אבל כנראה, רוחו של אליהו נחה על אלישע", אמר אחד הנביאים בתדהמה.
"אבל לאיפה נעלם אליהו? ראינו את הסערה הגדולה שהתלקחה סביב שניהם, אבל לאן נעלם אליהו הנביא?", הם הביטו זה בזה בפליאה.
"בואו, נלך לקדם את פני אלישע, מה שברור כרגע הוא שאלישע הוא ממשיך דרכו של אליהו הנביא", סח אחד הנביאים והחל ללכת לכיוון הנהר כשכל חבריו הולכים עימו. הנביאים השתחוו בחרדת קודש לאלישע, נפול הפנים, אלישע קד להם בחזרה, מבין כי ראו אותו חוצה את מי הירדן.
"אדוננו אלישע", אמר אחד הנביאים, "הנה אנחנו חמישים אנשים בני חיל, ראינו את הסערה שהתחוללה, ילכו נא עבדיך ויבקשו את אדוניך. פן נשאו רוח השם וישליכהו באחד ההרים או באחת הגאיות".
אלישע הביט בהם, מבין כי רק הוא ראה את רכב האש והסוסים שלקחו את אדונו השמיימה. "אין טעם שתלכו, ידידיי", אמר בצער.
"אבל אדוני, אי אפשר לדעת מה קרה! יכול להיות שאדוננו אליהו הנביא שוכב פצוע באיזה שהוא מקום, אנחנו חייבים לחפש אותו!".
"זה לא יעזור", ענה אלישע, יודע כי אינו יכול לספר להם על המחזה שראה אם הם לא זכו לראות אותו.
"בבקשה אדוני, אנחנו חייבים לעשות זאת", הפצירו הנביאים בתחינה.
"עשו כטוב בעיניכם", אמר באנחה, חושש שמא אם ימנע מהם לעשות את הדבר יחשבו כי מפאת רצונו לרשת את מקומו של רבו מנע אותם מלחפש אותו. "אני אשוב ליריחו בינתיים. אחכה לכם שם עד שתשובו".
חמישים הנביאים הודו לאלישע ומיהרו לחצות את הנהר, נרטבים עד מעל לראשם במים הזורמים.
