שלושה ימים חלפו מאז צאת אברהם מביתו, הרגליים כאילו צועדות מעצמן אל עבר המקום שבו אמור הוא להקריב את בנו. גוף פועל מאליו, מונע בכוח עצמו, דוחה את המניעות המנסות לשטוף אותו כגלים המנסים לכסות את החוף.
אברהם נעצר במקום כאדם שנבלם על ידי כוח עצום ממנו. על ראש ההר הנישא לפניו נגלה לעיניו עמוד ענן, ובליבו אש יוקדת העולה לגנזי מרומים. עיניו לטושות במחזה הפלאי, פיו פעור בתדהמה. רגעים ספורים עמד על עומדו לטוש עיניים, אברהם מאלץ את עצמו להתבונן על בני לווייתו, רואה את יצחק עומד כמהופנט, ועיניו תלויות אל ראש ההר.
"אתה רואה?…" לוחש לבנו. יצחק מהנהן בלי להסיר עיניו מהמחזה. אברהם מתבונן באליעזר ובישמעאל המביטים עליו ועל בנו בתמיהה. "הרואים אתם משהו בראש ההר?" שואל ויודע את התשובה.
"אתה מתכוון לעצים שם?" שואל ִישמעאל בפליאה על מה ולמה אביו מתפעל.
"לא משנה", נאנח אברהם עמוקות. "אתם תישארו כאן עם החמור!" מצווה על ִישמעאל אליעזר. "עם הדומה לחמור! מה הוא איננו רואה, אף אתם אינכם רואים", חושב בליבו.
"בוא, יצחק!" אומר לבנו, תולשו מקיבוע עיניו אל ראש ההר.
יצחק מתקדם אל אביו המעמיס על ידיו את עצי העולה אשר הביאו.
"אני והנער נלכה עד כה, ונשתחווה ונשובה אליכם", מפטיר מאחורי גבו אל שני הגברים המתבוננים באדונם ובבנו העוזבים אותם והולכים אל עבר ההר. האב ובנו התחילו לטפס במעלה ההר, מותירים מרחוק את מלוויהם. ההרגשה כי אין הגוף מעכב את הפעולה, והמחשבות על העתיד להיעשות אינן מהוות מכשול, ממלאות את אברהם בביטחון כי עושה הוא את הדבר הנכון.
"אבא", המחשבות על דברי הבחור הצעיר, אשר ניקרה לפניהם בדרך, לא הפסיקו לנקר במוחו של יצחק. השאלה הנוקבת, מיהו הקורבן אשר עתיד להיזבח לא נשאלה עד כה מפני הימצאותם של אליעזר וישמעאל בקרבת מקום.
אברהם הביט בבנו, כשהוא מצפה לשאלה שעמדה בקצה לשונו של בנו זה ימים מספר.
"הנה האש והעצים", אמר לאביו; יצחק השתהה שניות שנראו בעיניו כנצח. רוצה הוא לשאול וחושש שמא שאלתו איננה רצויה. "ואיה השה לעולה?"
אברהם נשם עמוקות, קול אנחה נשמע מפיו, הזמן כאילו עמד מלכת, בליל רגשות המנסים לגבור זה על זה נסערו בתוך ליבותיהם של האב ובנו העומדים זה כנגד זה; תחושה שכל המציאות הודממה, מצפה לתשובת האב לבנו.
"אלוקים יראה לו השה", המילים, שהפכו למוחשיות כמקבלות גוף וצלם, מתנפצות אל עבר יצחק. "אם השה לעולה…", אמר כמקבל גזירה אשר יודע שחייב לעשותה; "ואם לא השה, אזי לעולה בני…". דמעה סוררת ניסתה לפרוץ את מחסום העין של האב, הקרוע בין שתי אהבותיו, אהבת בוראו ואהבת בנו.
שניות ארוכות כנצח חלפו בקרב יצחק, עיניו נעצמו, ליבו מנסה להכיל את מאמר אביו. נשימה עמוקה משלימה עם ההכרח לעשות את המשימה האחרונה המוטלת עליו בחייו. חיוך קל עולה על דל שפתי יצחק ולאט הוא מתפשט גם על כל פניו: "יש לנו משימה חשובה לעשות, אבא".
אברהם הביט בבנו, שנראה לפתע מלא חדווה ושמחה: "כן, עלינו להמשיך בדרך". אברהם ויצחק המשיכו לטפס במעלה ההר, כשעל פניהם חיוך של אושר, המעיד כי מרוצים הם לעשות את החובה המוטלת על כתפיהם.
בראש ההר נגלה לעיני השניים המזבח העתיק: ערמת אבנים גדולה אשר הועמדה מקדמת דנא לשמש מקום להעלאת קורבנות. שישים ושתיים שנים חלפו מאז היה אברהם במקום זה; השנים נתנו את אותותיהן במזבח ההרוס למחצה. אברהם החל לבנות מחדש את המזבח בלב פועם ברינה, בעוד יצחק יושב בצד בפקודת אביו, שמא ייפצע חס ושלום, ויינתן בו מום וייפסל מלשמש קורבן.
הידיים פועלות ללא עכבות, מכינות את המקום שעליו יקריב האב את בנו. עצי העולה, שאותם נשאו עימם מביתם, מונחים בזהירות זה לצד זה בדייקנות.
אברהם ויצחק מביטים על המזבח בסיפוק, שמחים בתבניתו המושלמת לשם העלאת הקורבן. יצחק החל מטפס בזהירות על המזבח, מבין כי זהו המעשה אשר יש לעשותו עתה. "אבא, בבקשה קשור נא את ידיי ורגליי", מבקש בשלוות נפש, "בזאת, לצערי, לא אוכל לסייע בידך. אך בבקשה קשור נא אותי חזק, אבא, שמא יתגבר עליי הפחד, בראותי את המאכלת הבאה לשוחטני, ואזוז בלי כוונה וייפסל הקורבן, ותהיה השחיטה לא ראויה".
אברהם ניגש למלאכה, עוקד את בנו על גבי המזבח. החבלים נמתחים, קושרים את ידי יצחק מאחורי גבו עם רגליו. צעקות וצרחות נשמעות בתוככי ראשו של האב, מנסות להניאו מלעשות את המעשה אשר שום בר דעת לא יעשנו. קול בכיות ובקשות של תחנונים העולות ממקומות לא ברורים ומתחננות לפני מלך העולם לרחם על הבן העקוד. הייתה הרגשה כי כל הפמליה של מעלה צווחת ומפילה תחינה למען לא ייעשה המעשה האכזרי.
האב מתבונן על בנו העקוד, מנסה להתעלות מעל רחמיו ולעשות את המוטל עליו, בלי לערב במצוות הבורא את רגשותיו.
"אבא…", לחש יצחק לאביו האחוז בשרעפיו. אברהם ניתק לרגע ממקומו, מתבונן בבנו, מייחל שלא יבקשנו לחדול מהמעשה. "בבקשה, לאחר שתעלה את קורבנך, קח נא מעט מאפרי לאימי, שיהיה לה למזכרת ממני", רחשו שפתי הבן בעודו שרוע על המזבח.
אברהם ניגש לקחת בידו את המאכלת. הוא מנסה להושיט את ידו, אך נתקל בסירוב. המוח מצווה על היד לקחת את הסכין אשר בה אמור לשחוט את הקורבן, והוא חש את התנגדות הגוף לפעולתו.
הידיעה כי כל מעשיו עד עתה נעשו ללא התנגדות מצד הגוף מעבירה בליבו חשש שמא כפירה נפלה בליבו. מאבק איתנים בין הגוף לנשמה המצווה עליו, זיעה מתחילה לבצבץ ממצחו, ידיו רועדות קלות במאמץ להכניע את הגוף. היד הסוררת אוחזת בסכין, מתקרבת אל עבר הבן העקוד. הרגליים כבדות וממאנות לשאת את משקל הגוף הכובש אותן תחתיו. אברהם חושש כי כוחותיו יסתלקו ממנו בטרם יצליח לבצע את מצוות בוראו. המוח צורח על הגוף, מוכרח להכניע את הבהמיות להתעלות מעל הרגשות הפועלים. הלב מנסה לעצור את הרגליים, המתקרבות לאיטן אל עבר בנה יחידה של שרה,
אשת נעוריו. השכל מצווה את האב לעשות את חובתו. הלב מצווה את האב לחוס על בנו.
אברהם מביט בבנו אהובו, השוכב בעיניים עצומות בחוזקה על העצים, צווארו מתוח לאחוריו בציפייה. רעד קל עובר בגוף הבן, כשידו האוהבת של האב מונחת על צווארו. את כל תעצומות נפשם הם מגייסים על מנת להרגיע את הרעד האוחז בידיים ובכל הגוף.
אברהם מתחיל למשוך בכוח את ידו הימנית, האוחזת במאכלת, מאלץ את ידו להתקרב אל הצוואר המוכן לשחיטה. צרחות ממלאות את ראשו: "לאאאאא!!!" "אני חייב!!!" צווח בליבו כנגדן. העיניים שטופות בדמעות, הזולגות בחריצי הפנים, ניגרות על הזקן. המאכלת מונחת על מקום השחיטה היד מוכרחת לעשות את רצון בעליה. אברהם חש רוח של שלווה אופפת אותו, כשלפתע מרגיש הוא את ליבו מתמלא שמחה על הקורבן העתיד להעלות, על בנו שנבחר לכך.
"עכשיו…" חושב בקרבו, כשחש שגופו רגוע. מרגיש מתחת ידו האוחזת בצוואר בנו, כי אף הוא נרגע. אברהם מניע את ידו, חש את בחמימות הנוזל המכסה את ידו, מבין כי ידו החלה לחתוך בבשר בנו, יודע כי שניות ספורות מבדילות בינו לבין סיום הניסיון הקשה מנשוא.
"אברהם! אברהם!" הקול החודר פרץ אל תוך נבכי אברהם מקפיאו על עמדו, בולם את ידיו מלהמשיך במעשיו. הטיפות הניגרות מלחלחת את אצבעותיו, הנתונות עדיין על צווארו של בנו. הקול, כמלטף ומרגיע, מתפשט בחמימות בכל איבריו, תולש אותו מהמציאות ההזויה שבה היה שרוי. "הנני", אומר בלחש, מבין כי עד כאן היה הניסיון, שהיה אמור לעמוד בו.
"אל תשלח ידך אל הנער", ציווה ברכות הקול השמימי.
"אבל…", אברהם חש בלבול מציף את ליבו. הרגשת ההתבטלות לציווי, שניתן לו כי עליו לשחוט את בנו, ביטול גמור לגזירת מלך אשר לשם ביצועו, היה עליו לגייס את כל כוחות נפשו, ולשבור את מידת הרחמים הפועמת בקרבו, על מנת להצליח במשימתו שלפתע התבטלה. המאבק הפנימי המתיש, המותח את נפשו כדוגמת שני בני-אדם המושכים בחבל זה כנגד זה, שהופר כאשר אחד מהם משחרר את ידיו מהחבל. אברהם הרגיש את עצמו כנזרק אל אחוריו מכוח עצמו כאשר התבקש להרפות.
"בעבר אמרת לי: 'כי ביצחק ייקרא לך זרע', אחר כך אמרת לי: 'קח נא את בנך…' ועכשיו אתה אומר לי: 'אל תשלח ידך אל הנער?!'"
הרגשת תזזית מטורפת אחזה אותו: "אינני מבין…", מנסה הוא לומר ביודעו כי הצליח לכבוש את מידותיו למען עשות את המצווה שהוטלה עליו, וישמח עוד יותר על הציווי העכשווי להותיר את בנו חי. הוא חש במאבק בינו לבין עצמו המתלונן, כביכול, על ביטול הצו להרוג את בנו.
"לעולם לא ציוויתיך לשחוט את הנער, אלא רק להעלותו. עכשיו כשהעלית אותו, הורד אותו", פייס הקול בנינוחות כמתרץ את הסתירות.
אברהם שעיניו היו עצומות עד עתה בכל מעשה השחיטה, פוקח אותן לאט מצפה לראות את דם בנו הניגר על ידיו, אוחזות עדיין במאכלת ובצוואר יצחק. עיניו נפערות בתדהמה, בראותו כי הנוזל שהרטיב את ידיו היו דמעות עיניו הניגרות בשטף מבעד לעפעפיים החתומים. יצחק השוכב דומם על המזבח, נראה כי איננו נמצא בעולם כלל. פניו שלוות כעבד המוכן לעשות את המוטל עליו ללא עוררין. אברהם הביט בפני יצחק, שתמיד היו עדינות ואפילו נשיות במקצת, ושם ליבו כי אין אלו הפנים עצומות העיניים הנראות אליו עתה. המראה הנשי התחלף למראה של גבר עז, היכול להתמודד בניסיונות קשים מנשוא. "משהו גדול התחולל בבני היום…", חשב אברהם בליבו.
"אולי אך אשחט מעט?…" לחש אברהם.
"אל תעש לו מאומה, אל תעשה בו מום", אמר הקול, ביודעו כי מוכנות האב והבן לעשות את המעשה הייתה שלימה. "כי עתה ידעתי, כי ירא אלוקים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. יודע אני כי מבחינתך היית מסיים את המעשה, אך אני איני רוצה בכך".
יצחק פקח את עיניו, חש את הצריבה בעיניו הרטובות מדמעות אביו. מבטו מזוגג, כמו אינו יודע היכן הוא נמצא, שמא חי ואולי מת. חש את ליבו הפועם בקרבו באופן שונה, נזכר בחיזיון שחזה, בהיותו מוכן לשחיטה. המראות המפעימים שראה בעולמות שמעבר, בהיות ליבו פורח מקרבו, מתמזג עם אלוקיו, מתבטל.
עיניו מביטות אל פני אביו האהוב, רואות אותו מתבונן אליו חזרה.
"זה נגמר…", לוחש האב, "תם הניסיון…"
אברהם מבתק את החבלים העוקדים את בנו. יצחק יורד מעל גבי המזבח, חש רוח חדשה מפעמת בקרבו. מרגיש לפתע כאדם אשר יוכל לעמוד בכל ניסיון ובכל אתגר אשר צופן לו העתיד. קול רחש חזק הסיט את תשומת לב האב והבן המתבוננים זה בזה. הם הפנו מבטם, ולעיניהם נגלה ַאִיל אחוז בסבך שיח בקרניו. האב והבן ניגשים אל האיל, עוקדים אותו ומעלים אותו לקורבן.
"יהי רצון מלפניך, שיהיה זה כאילו העליתי את בני לפניך…", לוחש אברהם תפילה.
"יהי רצון מלפניך, שיהיה זה כאילו העלו אותי קורבן לפניך…", מתפלל יצחק.
"יהי רצון, שאם יחטאו צאצאיי לעתיד, תזכור להם את העקדה אשר עקדתי את בני על המזבח לפניך ותסלח לבניך על חטאתם", מתחנן אברהם.
הקול נשמע לאברהם: "בי נשבעתי נאום ה', כי יען אשר עשית את הדבר הזה, ולא חשכת את בנך את יחידך, כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, וירש זרעך את שער אויביו, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, עקב אשר שמעת בקולי".
אברהם ויצחק מתבוננים על האש היוקדת העוטפת את האיל שהוקרב. אט אט האש דועכת, תימור העשן עולה אל-על לרצון.
"בוא נחזור אל הנערים", אמר אברהם ליצחק כשדעכה האש,"ונשובה אל ביתנו בבאר שבע".
