פרקים לדוגמא

Samples of Chapters

פרקים לדוגמא

מלחמות המלכים

שם הפרק: מרכבות אש

אליהו קם ממקומו, מביט בחיבה אל תלמידו המסור, היושב עימו במערה הקטנה אשר על יד הגלגל.
אלישע התבונן ברבו מסדר את אדרתו כשהוא נראה טרוד מעט. "אדוני הולך?", שאל בפליאה על שרבו איננו משתף אותו במה שהוא עושה.
"כן חביבי, קיבלתי נבואה שעליי ללכת לכיוון בית אל, אינני יודע מה מטרת המסע אך צריך אני ללכת", אמר כשעל פניו מבט של אי בהירות לפשר דרכו.
אלישע קם ממקומו בזריזות, מכין את עצמו למסע שאמור לקחת מספר שעות.
אליהו חייך, "לא ידידי, שב כאן, אין טעם שתבוא עימי למסע שמטרתו אינה ידועה".
אלישע המשיך להתארגן, "חי השם וחי נפשך, אדוני, אם אעזובך, אני מצטרף לאדוני".
"כרצונך ידידי", אמר אליהו בחיוך, "תצטרך ללכת מהר כי אצה לי הדרך".
"אני מוכן אדוני", אמר אלישע כשהוא מכבה את המדורה הקטנה שבפתח המערה.
אליהו ותלמידו מהלכים במהירות ובדומייה, אלישע מתאמץ ללכת בקצב המהיר שאותו מקציב רבו הזקן. המבט בפני אליהו נראה מהורהר בצורה מוזרה במקצת. אלישע שותק, נותן לרבו
להיות עם עצמו, חש כי דבר גדול עומד להתרחש.
"כשהייתי בהר סיני קיבלתי מאת השם שלוש משימות לעשות", אליהו החל משתף את מחשבותיו עם תלמידו. "אחת מהן קיימתי בזה שלקחתי אותך מאחר הבקר ללמדך את דרך עבודת השם שהכשירה אותך לנבואה. שמח אני שזכיתי לתלמיד משכיל כמותך, אשר למד והפנים את הדברים היטב". אלישע הרכין ראשו בבושה בעוד אליהו ממשיך את דבריו. "עוד שני דברים ציווני השם באותו מעמד שעליי לדאוג שייעשו. האחד, למשוח את חזאל למלך על ארם, והשני, למשוח את יהוא בן נמשי למלך על ישראל. את שני הדברים הללו לא הגיע הזמן בחיי לעשותם ולכן אבקש אותך שתדאג שהם ייעשו".
אלישע הרגיש צמרמורת עוברת בגופו, חש כי רבו מודיע לו, בעצם, כי הוא עומד לעזוב את העולם. "חייתי חיים ארוכים מאוד", המשיך אליהו, "ראיתי דורות רבים ותהפוכות בעולם. זכיתי לשמש את משה רבנו וסבי אהרון הכוהן, עליהם השלום. כשש מאות שנה הילכתי בקרב עם ישראל והשתדלתי להטות אותם לדרך השם".
"אדוני, עם ישראל עדיין צריכים אותך", סח אלישע בתקווה שאולי לא יעזבנו רבו.
אליהו צחק, "עם ישראל כבר לא יכולים לסבול אותי, ידידי, אני כבר לא שייך לדור הזה. האמת היא, שאני כבר הרבה זמן סובר כי הגיע הזמן שמישהו יחליף אותי. ואולם עד כה לא חשב השם כמוני, אבל עתה סוף סוף הגיע הזמן…".
אלישע שותק, מכונס בעצמו, מנסה להכיל את המשימה שתוטל על כתפיו ברגע שיעזוב רבו את העולם. הידיעה כי צריך הוא להיכנס לתוך נעליו של רבו האדיר מעלה ספקות בנפשו אם יוכל לעמוד במשימה. העיר בית אל נראית מרחוק, אליהו מחיש את פעמיו ואחריו תלמידו. קבוצת אנשים יצאה מהעיר לקבל את פני אליהו, על פניהם נראה צער וכאב, מבטיהם בוחנים את אלישע, תלמידו המובהק של רבם, מנסים להבין אם יוכל הוא למלא את החסר. אליהו חייך אל תלמידיו שבאו להקביל את פניו, יודע על פי ארשת פניהם כי דבר הילקחו מהם נודע להם בנבואה.
"היודע אתה כי היום השם לוקח את אדונך אליהו מעל ראשך?", שאל אחד הנביאים את אלישע.
אלישע הביט בו בכאב, "גם אני ידעתי", ענה, "אנא, החשו בדבר ואל תדברו בו", מבין הוא כי באומרם 'אדונך מעל ראשך' יודעים הם כי יצטרך הוא למלא את מקום רבו.
דקות ספורות נמשכה הפגישה, אליהו נפרד מהנביאים והחל ללכת לכיוון מזרח, ממנו הגיעו. הוא הביט באלישע, הממהר ללכת אחריו, "שב נא פה, כי השם שלחני ליריחו", סח לתלמידו.
"חי השם וחי נפשך, אדוני, אם אעזובך", אמר אלישע, ממאן לעזוב את רבו. השניים עשו את דרכם ליריחו במהירות. אלישע, שהחל להפנים כי רבו עומד להסתלק מעליו, ניצל את הזמן לשאול ממנו את ספקותיו ולחדד מעט את הדברים. אליהו ענה בשמחה לתלמידו, חש כי השאלות נשאלות רק על מנת לשמוע את אותם הדברים שוב. תלמידי הנביאים שיצאו להקביל את פני אליהו שאלו גם הם את תלמידו בלחש אם הוא יודע כי אדונו אמור לעלות מעל לראשו היום. אלישע הודיע להם כי יודע הוא, ושוב, ביקש לא לדבר בדבר.
"שב נא פה, ידידי", סח אליהו לאלישע לאחר שנפרד מתלמידיו, "כי שלחני השם לכיוון עבר הירדן".
אלישע הביט באדונו, רואה את החיוך שבעיניו ומבין שצופה את תשובתו. "חי השם וחי נפשך, אדוני, אם אעזובך", אמר בחיוך עצוב.
אליהו ואלישע החלו במסע לעבר הירדן, יודעים כי בשעה קלה יגיעו לשם. חמישים מתלמידי הנביאים הלכו הרחק מאחוריהם, מלווים את אדונם, יודעים כי זהו מסעו האחרון.
שני הנביאים נעמדו מול הנהר הגועש בשלהי חודש ניסן, רחש המים העביר חיוך על פני אליהו. ריח הצמחייה העשירה מילא את האוויר, אליהו הביט בפרפרים המרפרפים על הפרחים המלבלבים בהנאה, נושם לקרבו את ריח הפריחה המשכר. אלישע הביט בנהר השוצף, מעביר את מבטו אל רבו, חש את הפרידה המתקרבת. אליהו הסיר את אדרתו מעל כתפיו בזריזות, גולם אותה בידו כהופך אותה למטה. הוא הרים את הגלימה והיכה במי הנהר השוצפים. הנהר נחלק לשניים, מותיר בליבו שביל אדמה יבשה. הוא מיהר לרדת אל תוך הנהר, אלישע מביט בנס שנעשה, חש כאילו הוא חווה את יציאת מצרים. דקה קלה חלפה, השניים נעמדו מצידו המזרחי של הנהר, רואים את המים שבים למקומם. אלישע הביט לאחוריו, רואה מרחוק את תלמידי הנביאים מתבוננים בהם.
אליהו הביט בתלמידו האהוב, מרגיש צער קל על פרדתו ממנו. חיוך אוהב עלה על פניו, "תלמידי היקר, התעלית מאוד בשנים האחרונות, למדת המון והשכלת להשתמש בלימודך לטובה. שאל מה אעשה לך בטרם אילקח מעמך", אמר באהבה.
אלישע חשב במהירות, "רבי לימד אותי כי בעת הסתלקות הצדיק יורדת רוחו העליונה למטה ומתאחדת עם רוחו התחתונה. בעת הסתלקות הצדיק הוא זוכה לחיבור של שתי הרוחות שלו, העליונה והתחתונה, ואז השגתו גדולה יותר מאי פעם בחייו. עוד אמר לי, כי בעת ההסתלקות יכול התלמיד לזכות לקבל את רוחו של רבו בתנאי שהוא היה קשור בו כדבעי. יודע אני, כי מכל תלמידי רבי הייתי אנוכי אחוז ומקושר אליו. עליי לבקש כי יאציל עליי מרוחו, ואז אוכל לפעול מכוחו בעולם הזה את אשר אני צריך לעשות. יכול הוא להאציל עליי כוח להוציא לפועל את תפקידי. ממילא, מכיוון שרוחו נכפלת, אוכל לבצע אפילו פי שניים יותר דברים מאשר הוא פעל בחייו, והכול מכוחו". אלישע הרים עיניו, מביט ברבו, המחייך אליו בציפייה, "ויהי נא פי שניים ברוחך אליי", ביקש.
חיוכו של אליהו התרחב, הוא אחז בידי תלמידו בהתקשרות אוהבת, "הקשית לשאול", אמר בשמחה, "אם תראה אותי לוּקַח מאיתך יהי לך כן, ואם אין, לא יהיה".
אליהו הניח ידו על כתף אלישע והם המשיכו בדרכם, כאשר אליהו ממשיך ללמד את אשר הוא יודע כי כבר לימד את תלמידו המוכשר. רחש שנשמע מלמעלה משך את תשומת לב שני ההולכים, הם הביטו לכיוון הרחש. אליהו חייך לתלמידו כאומר לו: הגיע הזמן להיפרד, על פני אלישע נראו יראה וחשש מהעתיד. אליהו הביט באש היורדת מלמעלה בדמות מרכבה וסוסי אש מרהיבים ביופיים. אליהו זז מעט הצידה, לוקח מרווח בינו ובין תלמידו, המביט במראה כשהוא נטוע במקומו. הסוסים הדוהרים נכנסו בין שני הנביאים, חולפים על פניהם. אלישע הסתובב במקומו, רואה את הסוסים והמרכבה נוסקים למעלה במהירות כאשר רבו עומד על המרכבה. אליהו השליך את אדרתו והיא צנחה למרגלותיו של תלמידו, העומד המום מהמחזה.
"אבי! אבי! רכב ישראל ופרשיו!" קרא אלישע בקול נשבר. "אבי, שטוב להם לישראל בתפילתו יותר ממרכבות וסוסי מלחמה!". שניות ספורות חלפו, המרכבה נעלמה מעיני אלישע, הבוכה בשיברון לב. הוא אחז במפתחי חלוקו וקרע את בגדיו בצער. הוא נפל על ברכיו, ממרר בבכי דקות ארוכות. אלישע הרים את האדרת, מחבקה אל ליבו, מתחיל להפנים כי רבו לא יהיה יותר
לצידו בגשמיות. אט אט, החל מהלך לעבר נהר הירדן, מחבק את הנשאר בידו מרבו. נהר הירדן השוצף המשיך כדרכו מקדם, כלא מבין את הנעשה בעולם. אלישע הביט במים הזורמים, יודע כי דרכו השתנתה מעתה. הוא נאנח בצער, מתבונן לתוכו בניסיון להבין אם הבטחת רבו, שיזכה לפי שניים מרוחו אליו, מתקיימת. "איה השם, אלוקי אליהו?", ביקש בתחינה שרוח רבו תנוח עליו. הוא הרגיש תנועה בליבו, כאילו ליבו מתרחב מעבר למידתו, מבין כי רוח רבו מפעמת בו, "אף הוא איתי!", אמר והיכה את מי הנהר באדרת שבידו. המים נבקעו לשניים, מותירים לאלישע אדמה יבשה על מנת שיעבור בתוכם.
"ראיתם את זה?", שאלו בפליאה הנביאים הצעירים שליוו מרחוק את אליהו ואלישע כשחזו באלישע חוצה את מי הירדן בהכותו בהם באדרת שבידו.
"קשה להאמין, אבל כנראה, רוחו של אליהו נחה על אלישע", אמר אחד הנביאים בתדהמה.
"אבל לאיפה נעלם אליהו? ראינו את הסערה הגדולה שהתלקחה סביב שניהם, אבל לאן נעלם אליהו הנביא?", הם הביטו זה בזה בפליאה.
"בואו, נלך לקדם את פני אלישע, מה שברור כרגע הוא שאלישע הוא ממשיך דרכו של אליהו הנביא", סח אחד הנביאים והחל ללכת לכיוון הנהר כשכל חבריו הולכים עימו. הנביאים השתחוו בחרדת קודש לאלישע, נפול הפנים, אלישע קד להם בחזרה, מבין כי ראו אותו חוצה את מי הירדן.
"אדוננו אלישע", אמר אחד הנביאים, "הנה אנחנו חמישים אנשים בני חיל, ראינו את הסערה שהתחוללה, ילכו נא עבדיך ויבקשו את אדוניך. פן נשאו רוח השם וישליכהו באחד ההרים או באחת הגאיות".
אלישע הביט בהם, מבין כי רק הוא ראה את רכב האש והסוסים שלקחו את אדונו השמיימה. "אין טעם שתלכו, ידידיי", אמר בצער.
"אבל אדוני, אי אפשר לדעת מה קרה! יכול להיות שאדוננו אליהו הנביא שוכב פצוע באיזה שהוא מקום, אנחנו חייבים לחפש אותו!".
"זה לא יעזור", ענה אלישע, יודע כי אינו יכול לספר להם על המחזה שראה אם הם לא זכו לראות אותו.
"בבקשה אדוני, אנחנו חייבים לעשות זאת", הפצירו הנביאים בתחינה.
"עשו כטוב בעיניכם", אמר באנחה, חושש שמא אם ימנע מהם לעשות את הדבר יחשבו כי מפאת רצונו לרשת את מקומו של רבו מנע אותם מלחפש אותו. "אני אשוב ליריחו בינתיים. אחכה לכם שם עד שתשובו".
חמישים הנביאים הודו לאלישע ומיהרו לחצות את הנהר, נרטבים עד מעל לראשם במים הזורמים.

שתי הממלכות

שם הפרק: התייעצות

רחבעם נשען לאחוריו על הכיסא שהיה נוהג אביו לשבת עליו, ובתוכו פיעמה ההרגשה שהכיסא גדול הרבה משיכול הוא להכילו בגופו ובנפשו. "כשאבא היה יושב על הכיסא הזה, היה נראה כאילו הכיסא, למרות גודלו ומראהו המרהיב, מתבטל לעומתו. ואילו אני חש כילד המנסה להיכנס לנעליים הגדולות הרבה יותר ממידתו, ונראה שכך חשים כלפיי גם שאר האנשים הבאים בשעריי". הוא נע במקומו בחוסר נוחות, מרגיש כאילו מבטי האנשים נעוצים בו כלועגים לילד מגוחך.

"אדרם", קרא רחבעם והישיר את מבטו לאדונירם בן עבדא, הממונה על המיסים שמינה אביו, מנסה להשוות לקולו גוון סמכותי. "סקור לי סקירה על מצב המיסים שמעלים לנו האומות והמיסים שמעלה העם".

אדונירם הביט במלך שעליו לשרת במבע של מורת רוח, בז בליבו לאיש המנסה להתגדל בכך שמנסה לבייש אותו בקוראו לו בשם גנאי. "אני יכול להציג בפניך את המצב של ההכנסות שהיו בימי אביך המלך". הוא הדגיש את המילים 'אביך המלך' כאומר: הוא היה מלך ואילו אתה לא.

רחבעם הביט באיש הזקן בכעס, מבין את רמיזותיו. "מה היו ההכנסות בזמן אבי?!".

ואדונירם השיב: "סך ההכנסות הקבועות מזהב שהיו נשלחים מאומות העולם, היה מגיע לכשלושים ושלוש טון זהב בשנה. חוץ מזה היו עוד הכנסות שמלכים ושליטי ארצות שונות היו שולחים כתשורות למלך, אבל אותן לא חישבתי כי הם לא היו סכומים קבועים. גם הסוחרים והתגרים המקומיים ואלה שהיו מגיעים מרחוק היו מייצרים הכנסות נאות, הייתי אומר שקרוב לסכום המתקבל באופן קבוע. מהעם היו נלקחים עשרה אחוז מכלל הרווחים השנתיים". אדונירם סח בשלוות נפש, כאילו מדבר בפרוטות.

רחבעם חייך בשמחה ואמר: "סכום הכנסה שנתית כזה יחזיק יפה מאוד את הממלכה שלי, ואת כל מה שמשתמע מכך".

קול גיחוך נשמע מאדונירם: "וודאי שזה יוכל להחזיק את הממלכה שלך אם היית עתיד לקבל את זה, אבל לעניות דעתי זה לא יקרה".

רחבעם קם מכיסאו בזעם על גיחוך אדונירם, "ומדוע שאני לא אקבל את זה?!".

אדונירם נעץ במלך מבט קשה ואמר: "כי אתה לא אביך!".

"אז מה אם אני לא אבי?! למה שמשהו ישתנה?!" צעק רחבעם כמאבד את סבלנותו.

"פשוט מאוד", סח אדונירם בשלווה, חש בתוכו שמחה על רתיחתו של המלך שלא מכבד את שריו. "עד היום במשך שנתיים, היו חירם מלך צור ומלכת שבא שולחים למלך דורונות שהיו מסתכמים בכשלושים טון זהב בשנה. המלך אף פעם לא ביקש, ובוודאי לא דרש זאת מהם, אבל מתוקף אהבתם והערצתם אותו היו שולחים לו את המתנות הללו". אדונירם חייך בזלזול אל רחבעם, "קשה לי להאמין שרגשותיהם העזים למלך יועברו לבן המלך".

"אז מה, לדעתך הענייה, עתיד להיות?", שאל רחבעם בעוקצנות.

"לעניות דעתי", סח אדונירם בחיוך, "אתה צריך להיות שמח אם סך ההכנסות יגרדו את שלושים טון הזהב בשנה. זה יוצא בסביבות שלושים וחמישה עד ארבעים אחוז ממה שהיה מקבל אוצר המדינה בהיות אביך מולך".

"ארבעים אחוז?!", צווח רחבעם כשומע גזרה שאיננו מסוגל להכילה.

"במקרה הטוב ביותר, אני משתדל להיות אופטימי", ענה אדונירם בשלווה.

"זה בלתי אפשרי! אסור לנו לתת לזה לקרות! חייבים לדאוג שהמצב שהיה לא ישתנה!" זעק רחבעם בדאגה.

"כפי הנראה זה אפשרי, ויקרה, והמצב אכן עתיד להשתנות", סח אדונירם בביטחון.

רחבעם הסיט את מבטו משר האוצר המעלה את חמתו והביט בשר הצבא הזקן שהחליף את בניהו בן יהוידע, "איך אנחנו יכולים למנוע את זה?!", שאל.

"לדעתי, אדוני המלך", ענה שר הצבא, "אין אנחנו יכולים למנוע זאת, אלא אם כן אתה רוצה לצאת למלחמה כוללת נגד חירם מלך צור ומלכת שבא, דבר שלא הייתי ממליץ כלל".

"וכי למה לא?!", שאל רחבעם כשהוא מסמיק מזעם.

ושר הצבא השיב: "ראשית, כי אין שום עילה לצאת כנגדם למלחמה, הם לא חייבים לנו כלום. ושנית, כי לדעתי אנחנו לא ננצח במלחמה הזאת, וגם אם ננצח, רווח כלכלי לא יגיע לך מכך. אם נצא למלחמה הזאת רק נגרום שהרבה דם של בחורי ישראל יישפך לשווא".

"למה אתה חושב שלא ננצח?! יש לנו אלפי מרכבות ורבבות סוסים ופרשים!", שאל רחבעם.

שר הצבא חייך כמביט בחמלה אל ילד תפנוקים וענה: "וכל הפרשים והסוסים הללו מעולם לא יצאו לקרב, הם אינם מאומנים! ארבעים שנה של שלום נותנות את אותותיהן ביכולת הלחימה. הצבא שיש לנו כעת הוא צבא ייצוגי בלבד. אם תשמע לקולי, תימנע ממלחמה שלא תביא תועלת. אם אתה רוצה לעשות צעד נבון, הייתי מציע לך לפטר לפחות שלושים אחוז מהחיילים וכך תחסוך סכום נכבד מאוד מהתקציב. כשאביך היה בחיים חיותו, לא הייתה לו בעיה להחזיקם כצבא, היה לו מספיק כסף בעבור זה, ודרך אגב גם היה מספק לאנשים פרנסה מכובדת וקלה. אתה לא יכול להרשות את זה לעצמך".

"וזה יסדר את התקציב?", שאל רחבעם כמתחנן לתשובה חיובית.

"בוודאי שלא", ענה אדונירם בחיוך, "זה יועיל קצת. יחסוך אולי שישה או שבעה אחוזים מהתקציב, אבל בוודאי לא יסדר אותו לגמרי".

"אז מה נעשה?", נתן רחבעם את נפשו בשאלתו.

אדונירם: "אני מציע: דבר ראשון – קיצוצים רוחביים ועמוקים! לאביך המלך היו אלף נשים ופילגשים, רובן ככולן בנות מלכים, שרים ודוכסים. ורובן ככולן אינן שמחות, בלשון המעטה, להישאר כאן לאחר מות אביך. אף על פי שהן התגיירו, הן נשארו קשורות חזק מאוד לתרבותן הגויית. על פי הערכתי רובן ישמחו, אם תציע להן, לשוב לבית אביהן. שם, מן הסתם, הן ירגישו הרבה יותר בנות בית. כל עוד הן נמצאות כאן, הן לעולם לא תוכלנה להינשא לשום אדם, וממילא תרגשנה ככלואות כאן. אלף נשים, שלכל אחת מהן יש מעין ארמון קטן עם כמה עשרות משרתים ומשרתות, מצריכות מאיתנו לספק, מבלי להגזים, כחמישים אלף משרות מיותרות. כידוע, רוב המשרתים והמשרתות שלהן הגיעו איתן, אבל אנחנו צריכים לדאוג להם למשכורות וכלכלה". אדונירם נראה כבטוח בדבריו, "זה אמור לקצץ לפחות עשרה אחוזים מההוצאות. דבר שני –הייתי מקצץ לא שלושים אחוז, אלא כשבעים אחוז מהצבא, וגורם בכך לעוד כעשרים אחוז הוזלה של התקציב".

רחבעם: "אבל גם זה לפי דבריכם לא יספיק! הגענו לשלושים אחוז, ולפי מה שאתם אומרים צריך שישים אחוז!".

אדונירם: "נכון. אם תקצץ לפחות חמישים אחוז מהפמליה שלך ותמתן את ההוצאות העצומות של בית המלוכה שלך, נוכל לחסוך עוד כעשרה אחוזים". אדונירם הביט במלך כיודע שדבר זה יעורר את חמתו להשחית.

ואכן, רחבעם הביט בו בזעם: "אתה רוצה שאני אקצץ בתקציב בית המלוכה שלי?! אתה קורה לזה הוצאות עצומות?!" הוא ניסה לקום ממקומו כנגד מי שנראה כמתריס נגדו, אך הכאב שאחז במבושיו מחמת מחלת הזוב שלו הפיל אותו חזרה לכיסאו כשעל פניו מבט סובל. הוא נאנח קשות מכאביו, מנסה להכריח את עצמו לא להראות את כאבו כלפי חוץ. "אולי אני צריך לצמצם את מספר השרים המכהנים בממלכתי?!", רטן בכאב כנגד אדונירם.

אדונירם: "אתה צודק במאה אחוז, זה יכול לחסוך עוד כחמישה אחוז מהתקציב". אדונירם חייך מתחת לשפמו הלבן, משתוקק להיות בין המפוטרים.

לאחר שנרגע מעט, פנה רחבעם שוב לאדונירם וטען: "אפילו אם אעשה את כל מה שאתה אומר, עדיין יהיו חסרים כחמישה עשר אחוזים לתקציב".

ואדונירם השיב בנחת: "נכון. חמישה עשר האחוזים הנותרים ייחסכו על ידי… איך אומרים את זה… 'הידוק החגורה', קצת פחות הרווחה כלכלית לכלל העם. אולי קיצוץ קטן בהשקעה בהרחבת התשתיות, קצת פחות למשרד הרווחה וכולי. אני מאמין שזה יספיק על מנת לאזן את התקציב".

רחבעם שקע במחשבות, הרעיון שמלכותו תהיה כצל עלוב של מלכות אביו הרתיח את דמו. "ומדוע…", סח לעצמו תוך כדי יציאה ממחשבותיו. "מדוע שלא נעלה את אחוז המיסים לעם. הם משלמים רק עשרה אחוזים מס… אם נעלה את המיסים לשלושים אחוז זה יוכל לפתור את כל הבעיות מבלי לגרום צמצומים מיותרים בבית המלוכה. סך הכול שלושים אחוז… זה בכלל לא נורא, עדיין יישאר להם המון!". הוא הרים את מבטו אל אדונירם בחיוך מנצח. "שר אוצר…!", אמר בבוז בעודו פורץ בצחוק מתגלגל. "אתה אומר לקצץ פה ולקצץ שם, במקום להעלות את ההצעה הכי פשוטה ויעילה שיש, לעלות את המיסים! למה שאני אקצץ? אם המצב הוא שמוכרחים לקצץ, כל העם צריך לספוג את זה. את הרעיון להשיב את הנשים של אבי לאביהן אני מאמץ, זה יהיה הקיצוץ שאעשה בבית המלוכה, ואת השאר ישלים העם שיעלו שלושים אחוז מס במקום עשרה! זאת הצעה אמיתית! אני לא מבין למה אני משלם לכם משכורות! רעיון פשוט וגאוני!".

"גאוני?!", אדונירם הביט בו כמביט במשוגע. "אתה שוכח שהם חייבים קודם כול להפריש תרומות ומעשרות בשביל הלוויים, הכוהנים והעניים? אם נסכם את מה שהם חייבים להפריש: תרומת מעשר, מעשר ראשון, מעשר שני או מעשר עני, לקט שכחה ופאה וכיוצא בזאת, זה מסתכם בכחמישה עשר אחוזים מההכנסות, שזה בערך עשרים וחמישה עד שלושים אחוז מהרווחים! ואתה רוצה להוסיף להם עוד שלושים אחוז?!".

רחבעם: "אז שלא ייתנו להם את חמישה עשרה האחוזים! אעשה להם הנחה! שייתנו לכוהנים וללוויים ולעניים חמישה אחוזים, זה אמור להספיק להם!".

אדונירם הביט ברחבעם בזעם, "אתה לא יכול לתת להם הנחה ממה שהתורה ציוותה אותם! אתה אולי המלך שלהם אבל בוודאי לא האלוקים שלהם!".

רחבעם קם בחמת זעם, כובש את כאבו החד. "אני המלך שלהם וככה החלטתי! עכשיו, סורו ממני לפני שאכלה בכם את זעמי!" הוא צנח לאחוריו על הכיסא, מכריח את עצמו לא לצרוח מכאב. אדונירם ושר הצבא הפנו את גבם בהפגנתיות למלך, יוצאים מהחדר שבעבר היו שמחים לבוא אליו לשמוע חוכמה ומוסר.

שניים מחברי הילדות של המלך, שעמדו בצד האולם בעת שדיבר המלך עם שריו, התקרבו אל המלך בהתרפסות. פתח אחד מהם ואמר: "אני לא מבין, אדוני המלך ירום הודו, מדוע אתה משאיר את הזקנים המיושנים הללו בתפקידם. הם סתם פחדנים שחושבים את עצמם לחכמים. בימי אבי אדוני המלך הם היו שרים, אבל כידוע, אדוננו אבי מלכנו לא היה צריך יועצים, הוא היה חכם ונבון, וכמותו אף אדוננו המלך".

הצטרף השני לדברי חברו. "אני מסכים עם ידידי הנבון, הם סחורה ישנה שאבד עליה הכלח. אלו אנשים זקנים שהפחד משינוי מהותי מעביר בהם חלחלה. אני חושב שהרעיון של מלכנו הוא לא רק גאוני, זו רוח הקודש שדיברה מגרונו של המלך", אמר החבר השני בהתפעמות.

המלך הביט בידידיו כבקרש הצלה הנמצא על מי הים הסוערים ואמר:

"ידידיי הנבונים, אני חוכך בדעתי מה הצעד הראשון שעליי לעשות. בוודאי שמעתם את השמועות על נבואת אחיה השילוני בקשר לירבעם בן נבט. אני חושש שאם השמועות נכונות, הוא יבוא וינסה לממש את הנבואה".

"לפי דעתי, זאת רק שמועה שהפיץ ירבעם. אתה יודע שהשמועה הופצה מאנשי שבט אפרים. עד כמה שאני מבין, הם מעולם לא קיבלו את הרעיון ששבט יהודה קיבל את המלכות. תמיד יש להם כל מיני פלפולים מסובכים מדוע המלוכה מגיעה לשבט אפרים", סח החבר בכובד ראש. "לעניות דעתי, אדוני המלך, עליך להראות קבל עם ועדה שהמלכות שהובטחה לסבך דוד מגיעה לך. עליך לעשות זאת בתקיפות שלא משתמעת לשתי פנים. אני מציע שתיקח פמליה מכובדת ותרד לשכם, העיר הגדולה והעתיקה ביותר של שבט אפרים, ושם תדאג ששבט אפרים יקבלו את מלכותך עליהם".

החבר השני: "אני מסכים עם ידידי, בתנאי שתבהיר להם היטב שלא תעבור בשתיקה על שום פזילה מהמלכות שלך לכיוונים אחרים. אתה חייב להיות חד כתער ונחוש כפלדה". החבר הביט בעיני המלך, מבחין בפניו באישור לדבריו.

התרווח רחבעם על כיסאו והפטיר: "יפה! הגידו למשרתים שיכינו את הכרכרות, ואמרו לכל השרים שאנחנו יוצאים מחר לכיוון שכם, ושאני מצווה שכולם יבואו איתי לשם. וכן, אמרו לכל החברים שלנו שיבואו, נראה לי שיהיה מעניין, ושיביאו גם את הנשים שלהם, נחגוג קצת בדרך", המלך קרץ לחבריו בידידות, "לא כדאי לכם להפסיד את זה".

מלכות שלמה

שם הפרק: החתונה

הימים חלפו במהירות. טפת ואלימלך יושבים במגדל השן, מנגנים ושרים, לומדים ומתפללים, אלימלך התגלה לעיני טפת כתלמיד חכם וצדיק גדול השוחה בים התורה בענווה ובדרך ארץ. כמורה ותיק וסבלן, ענה על כל שאלותיה בחוכמה ותבונה רבה. הספרים הרבים שהיו בחדרה התגלו לעיני אלימלך כאוצר המאפיל על כל משכיות החמדה שבעולם. טפת שואלת ואלימלך עונה. "אלימלך, האוכל לשאול אותך עוד שאלה?", שאלה בקול רועד במקצת.

"כבר שאלת…", אמר אלימלך בחיוך, נזכר בפגישתם הראשונה לפני כחודש ימים.

טפת חייכה בעצבנות מוזרה במקצת.

"סליחה… בוודאי, שאלי מה שאת רוצה…", אמר לנוכח המבע המוזר שעל פניה.

טפת הביטה בידיה הפוכרות זו את זו, מנסה להסדיר את השאלה המביכה. "אני שואלת את השאלה רק מפני שאני יודעת שאתה לא תשאל אותה", סחה חרישית. "אתה לא חייב לענות עכשיו או בכלל אם לא תרצה…".

אלימלך התבונן בה, דוחה מדעתו את משאלת ליבו, יודע בבירור כי הדבר לא ייתכן. "טוב…", אמר בלחש.

"אבל הבטח לי שאם תחליט לענות, התשובה תהיה אמיתית וכנה בישרות מעומק ליבך, ולא בגלל שאני בתו של המלך שלמה", סחה בתחינה.

"אני מבטיח", לחש בעודו מנסה בכוח לבלום את פעימות ליבו ההולם בחוזקה.

"האם אתה רוצה לשאת אותי לאישה?", שאלה כשעיניה זלגו דמעות מבושה.

אלימלך ישב כהלום רעם, חש את ליבו עומד לפרוץ את בשרו, לקרוע את בגדיו.

"אתה לא חייב לענות", התייפחה בעצב על השפלתה משתיקתו של אלימלך. "אתה יכול להישאר כאן… אם אתה רוצה… שכח את מה ששאלתי אותך…".

אלימלך קם ממקומו, כרע על ברכיו לצד טפת, היושבת בוכייה, ואמר: "רוצה?… כל ליבי משתוקק לכך מהיום שפגשתי בך… בחלומותיי הכי וורודים לא העזתי להעלות על דעתי שאזכה לשאת אישה שכמותך. מאות פעמים ביום עלו במחשבתי רעיונות איך אבקש ממך להינשא לי, מחשבות שנדחו מהכרתי בריחוק המציאות שמפרידה בינינו. אהבתי אלייך גברה מיום ליום, כל רגע במחיצתך כאב לי כפגיון בליבי מהמחשבה שיום יבוא ואביך ייקח אותך מכאן וייתן אותך לאיש אחר. חלומות בלהות אפפוני בלילות בראותי אותך נלקחת הרחק ממני". הוא געה בבכייה ואמר: "אני מצטער שלא היה בי העוז לבקש את ידך. ואת, הנסיכה שלי, חפצה להתחתן עם נקלה כמוני. אין דבר שאני חפץ בו יותר בעולם מלשאת אותך, טפת". השניים הביטו זה בזאת בבכייה של אושר, משילים את החומה שהפרידה ביניהם.

 

שעה קלה חלפה, שעה של עיניים בוכיות מגיל. אלימלך קם ממקומו, מנסה ליישב דעתו. "איך נעשה זאת? אין לנו עדים וכתובה וגם אין לי מה לתת לך על מנת לקדשך…" שאל. טפת הביטה באלימלך בחיוך, יודעת כי מוחו המבריק ימצא פתרון לשאלות ההלכתיות הסבוכות. "עדים… את הזקנים שכאן אי אפשר לקחת לעדות, כי אם הם ידעו משהו מזה הם יעיפו אותי מכאן לכל הרוחות. נצטרך לקחת את גבריאל ומיכאל המלאכים לעדות, אפילו שזה לא כל כך לכתחילה, אבל במצב הנוכחי אין ברירה".

טפת חייכה בשתיקה, בעיה ראשונה נפתרה. "כתובה…", חשב בקול, "יש כאן קלפים ריקים בספרים, נוכל לקחת מהם חתיכה, אבל אין עם מה לכתוב". הוא אימץ את מוחו, לפתע אורו עיניו. "זו לא בעיה, אני אקיז דם מאצבעי ואכתוב איתו את הכתובה".

טפת חשה את דקירת המחט בליבה לשנייה, לאחר מכן חיוכה התרחב. בעיה שנייה נפתרה.

"כסף קידושין… אין לי כלום… אפילו את הבגדים שהיו עליי השלכנו לים, אף על פי שאינני יודע אם הם היו שווים פרוטה". אלימלך הילך בחדר כאריה בכלוב. "אין לי כלום לתת לה…", חשב בקול, "אין לי שום דבר חוץ מגופי ובשרי…".

טפת הביטה בו ברעד קל. "דוד המלך, הסבא הקדוש שלך, קידש את בת שאול המלך במאה עורלות פלישתים", אמר לפתע כשחיוך עולה על פניו. "אתן לך את עצמי ככסף קידושין, אם תהיי מוכנה לכך… בוודאי, שווה אני יותר ממה שנתן סבך לשאול המלך". הוא הביט בה בחיוך ושאל: "האם את מוכנה?".

טפת קמה על רגליה. "בשמחה רבה בעלי לעתיד", ענתה בחיוך אוהב.

אלימלך ניגש למלאכה. בזריזות, חתך חתיכת קלף מאחד הספרים. הוא לקח סיכה בידו ודקר את אצבעו בשמחה. טפת עצמה עיניה בכאב בכל פעם שדקר את אצבעו להקיז דם. הכתובה נכתבה. טפת מיהרה ללבוש שמלה חגיגית צחורה לרגל נישואיה עם בחיר ליבה.

אלימלך הביט בטפת, המתקדמת לעברו בעיניים דומעות מהתרגשות, נשא עיניו למרום ואמר בקול תחנונים: "גבריאל ומיכאל, מלאכי ושרי מעלה הממונים על ישראל, הננו מבקשים מאיתכם כי תהיו עדים לכך שאני, אלימלך בן אבינדב, מקדש את טפת בת שלמה המלך בגופי". אלימלך פרש את הכתובה כמראה אותה כלפי מעלה. שניות ספורות עברו ואלימלך הוריד את הכתובה, בעיניים פעורות ראה חתום על הכתובה: 'גבריאל עד' ו 'מיכאל עד'.

 

חמישה חודשים חלפו מיום הכלולות, בטנה של טפת החלה לצמוח, מגלה על החיים הנרקמים בקרבה. שמחה ואושר ממלאים את ימיהם של הזוג הצעיר, החי בבטחה במגדל השן. הזקנים העסוקים בלימודם דואגים לבת המלך הכלואה במגדל למזון ושבים לספסל הלימודים.

"אני לא יודע מה קרה לי, אבל נראה לי שאני כבר לא רואה כל כך טוב", סח אחד הזקנים לחברו.

חברו הרים עיניו מהספר ואמר: "אולי אתה צריך כתב קצת יותר גדול או שנדליק עוד עששית".

הזקן הניף ידו בביטול וענה: "את הכתב אני רואה היטב. משהו אחר נראה לי מאוד מוזר, אני אפילו לא יודע איך להגיד זאת כי זה נראה לי שטות גמורה ובלתי מסתברת לחלוטין".

"נו… נו…", דחק חברו.

הזקן לחש, מקווה שלא ישמעו אותו שאר הזקנים ויעשו ממנו צחוק: "רק אל תצחק בקול, אבל נראה לי שהוד מעלתה בהריון, או שהיא רק השמינה הרבה אבל זה לא נראה לי כך…".

החבר אחז בראשו בשתי ידיו ואמר: "אני לא אצחק כי גם לי נראה כך. לא רציתי לומר כלום שמא תלעג לי, אבל בפעם אחרונה שראיתי אותה כמעט אמרתי לה מזל טוב, עד שהבנתי שזה בלתי אפשרי. שמא היא רוצה לבחון אותנו אם אנחנו נשים אליה לב. האמת היא שקשה לי להאמין בזה, כי גם פניה נהיו יפות יותר ומעט עגלגלות וקורנות, והרי פני אישה הרה קורנות".

זקנים נוספים הצטרפו לשיחה, מגלים לחבריהם שגם בעיניהם נראה כי בת המלך הרה. "אנחנו חייבים לבדוק זאת, ואם החשש יתברר כאמיתי נהיה חייבים להודיע למלך. אני מקווה שאנו טועים, אחרת זה עלול לעלות לנו בראשינו", סח הזקן הממונה על החבורה.

 

"הוד מעלתך… גברת טפת…", נשמעה הקריאה תוך דפיקה בדלת. טפת קמה לאיטה מהמיטה בעוד אלימלך נכנס אל חדר המרחץ. דקות ספורות קודם לכן הקיאה מעט ולכן שכבה לנוח. "רק רגע…", אמרה בלאות ונשרכה לעבר הדלת. היא פתחה את הדלת, מתבוננת בשבעים הזקנים העומדים צפופים על המדרגות, מציצים לעברה בחשש סקרני. "כן?…", שאלה כלא יודעת מה פשר ההמולה.

"הוד מעלתך… גברתי…", גמגם הזקן בעוד עיניו נעוצות בבטנה הטופחת של האישה. "האם יכול להיות?… אני מתכוון, לא שזה אפשרי… אבל אנחנו חייבים לשאול… האם יכול להיות שהוד מלכותה הרה?!".

חיוך התפשט על פניה. "זה דווקא הגיוני ויכול להיות, רבותיי המשכילים. אני הרה זה חמישה חודשים", אמרה בלטפה באהבה את בטנה.

"אבל זה לא יכול להיות!… זה בלתי אפשרי!…", אמרו הזקנים בבלבול.

"אנא רבותיי, שובו אל הספרים שלכם ודונו אם המציאות היא מציאותית. בינתיים, אני צריכה לנוח קמעה, אני לא מרגישה טוב כל כך. אל תדאגו, זה לא משהו רציני, סתם תופעות לוואי שיש לנשים בהריון". היא החלה לסגור את הדלת.

"אבל מי האבא?!", שאל אחד הזקנים בייאוש.

"אינני חושבת שזהו עניינכם", סחה בצחקוק בעודה מגיפה את הדלת.

 

"טפת הרה?!!!", שאג המלך על משלחת הזקנים שבאו להודיעו את שנודע להם.

הזקנים רעדו מפחד, מהנהנים בראשיהם בשתיקה ומביטים באימה אל המלך שקם בחמת זעם ממקומו.

"איך זה קרה?! מי האבא?!", חקר המלך בעודו מנסה להשתלט על סערת רוחו.

"איננו יודעים", לחש אחד הזקנים, "איש לא נכנס למבצר, וכפי שהמלך יודע, אין האב אחד מאיתנו. שאלנו את הוד מעלתה מיהו האבא אך היא אמרה שאין זה עניינינו".

המלך נשם עמוקות, מיישב את דעתו. "דאג שיכינו את הספינה שלי, עוד שעה אנחנו מפליגים לאי", אמר לשליש העומד לשרתו.

 

טפת ואלימלך הביטו אל האופק. השמש החלה להפציע, צובעת את הים הרגוע בכחול וירוק. גווני הצהבהב והאדום של הרקיע המתבהר הבהיקו על הספינה הצחורה המתקדמת אל האי. אריה הזהב הרקום על המפרש המרכזי העלה חיוך של שמחה מטובלת בחשש על פניהם של המתבוננים. "אני מבין כי בקרוב אפגוש בחמי הנערץ", סח אלימלך לטפת.

טפת: "אל תדאג, בעלי היקר. אני בטוחה שאבי מהר מאוד יעמוד על קנקנך וישמח בשמחתנו". היא לחצה את ידו של בעלה בעידוד, מקווה שהמפגש יעבור בשלום.

 

"שלום אבא", אמרה טפת בעודה פותחת את הדלת לרווחה לצליל הנקישה הסמכותי. היא רואה רק את אביה ללא משלחת, מבינה כי אביה העדיף לבוא לבדו על מנת לא להרבות את הקלון. בעקבות מראה פניו הקשוח, היא עצרה עצמה מלקפוץ לזרועות אביה ולחבקו. עיניו נעוצות בבטנה, שלא מותירה ספק על מצבה.

"אם כך, זה נכון! את הרה!", סח המלך בקשיחות כשפניו מביעות כעס ואכזבה.

"כן אבא, אנוכי הרה זה כחמישה חודשים", ענתה טפת, מנסה לשוות לקולה טון שליו.

"ומי האבא?! אם מותר לי לשאול!", רטן בזעף, מקווה שבתו לא סרחה.

"בעלי, אלימלך בן אבינדב", אמרה חלושות.

"ואיפה בעלך?!", הוא הטעים את המילה בעלך כמזלזל בניסוח בתו.

"הוא במרפסת, מחכה לפגוש את אבי אשתו, אם אבי אשתו יסכים לראותו", אמרה בחשש.

"אשתו…", סח המלך כבינו לבין עצמו. "קראי לבעלך או לאיש שאת מכנה אותו בעלך בלשון מושאל".   

טפת מיהרה למרפסת, מובילה אחריה את בעלה מושפל הפנים. אלימלך השתחווה למלך, מחכה שהמלך יורה לו לקום.

"אז אני מבין ששמך הוא אלימלך בן אבינדב. האם אתה יודע את העונש של לקיחת אישה ללא כתובה וקידושין?!", אמר המלך בחמה בעוד אלימלך רכון על הארץ. "ואתה עוד הגדלת עשה ולקחת את בת המלך כאילו הייתה שפחה מהשוק!".

"סלח לי אבי על שאני מתערבת", אמרה טפת בעיניים דומעות. "אבל יש כתובה והיו קידושין כדת משה וישראל. אל נא תחשוד בנו במעשה נבלה, אבא", אמרה בתחינה והגישה את שטר הכתובה לידי אביה.

המלך הביט בשטר הכתובה, מבין שהוא נכתב בדם. "מי אמר לך שאתה יכול לתת את עצמך ככסף קידושין?!", שאל המלך בראותו את הכתוב.

"אדוני המלך, למדתי זאת מאביך, המלך דוד, שקידש את בת המלך שאול במאה עורלות פלישתים. אף על פי שהדוגמא לא מדויקת, מכיוון שמאה העורלות ראויות למאכל כלב וממילא יש בהן דין של שווה כסף, ואילו בנותני את עצמי לבתך אין בכך, לכאורה,  שווה כסף כי אינני יכול למכור את גופי. ואולם, מעצם היותי עני ודלפון יכול אני למכור את עצמי לעבד עברי, וממילא אני שווה פרוטה. מתוקף רצוני לשאת את בתך, הצעתי בשמחה למכור את עצמי לה ולתת לה את עצמי ככסף קידושין", אמר אלימלך בעודו על הארץ.

חיוך קל עלה על פני שלמה. "עמוד על רגליך", ציווה. "אני רואה כי אתה יודע ספר ובעל סברה מעניינת", אמר המלך בהביטו בבחור שנעמד מולו מושפל פנים.

"אני משתדל, אדוני המלך. יודע אני כי אינני תלמיד חכם, אבל אני משתדל ללמוד כמה שיותר בכל עת שיש לי פנאי", אמר בבושה כמבין את ההבדל בלימוד בינו לבין המלך.

שלמה הביט סביבו על החדר שבנה לבתו ואף פעם לא ביקר בו. הוא הצביע על הספרייה הגדולה המלאה ספרים וציווה על אלימלך: "תביא איזה ספר ובוא נלמד משהו".

המלך ואלימלך התיישבו משני צידי השולחן והספר ביניהם, המלך שואל שאלות ואלימלך עונה, המלך מקשה ואלימלך מתרץ בענווה. שעות ארוכות נסחפו השניים בלימוד, שוכחים את טפת, היושבת בצד החדר ומתבוננת באהבה בשני הגברים הלומדים. היא רואה על פני אביה מבע של קורת רוח מבעלה, אף על פי שאיננה מבינה את כל השיח הפורה ביניהם. המלך התרווח לאחוריו, מביט בבחור בהנאה ואומר: "יפה… עכשיו ספר לי בבקשה מי אתה ואיך הגעת לכאן?".

אלימלך החל לספר למלך את מהלך חייו: העוני המחפיר ולעומת זאת, השמחה שמילאה את בית הוריו, יציאתו מהבית על מנת לחפש מקור פרנסה, המסתור שמצא בעור השור, והנשר אשר נשא אותו אל מעבר לים.

המלך פרץ בצחוק מתגלגל, מביט בחתנו ובבתו באהבה, אינו מצליח לעצור את עצמו מלצחוק. אלימלך וטפת, הנדהמים מהצחוק, החלו לאט לאט להצטרף לצחוק המלך. הם אינם מבינים על מה הוא בעצם צוחק, אך מבינים ממבטו כי מאשר הוא את נישואיהם. "אומר לכם על מה צחקתי, אהוביי. כששלחתי אותך לכאן, בתי, ביקשתי ממך לא לשאול אותי מדוע אני עושה מעשה מוזר כל כך, ואת בצדקותך לא שאלת. ואולם, אני בטוח כי בזמן הארוך שבו ישבת כאן בודדה, נקפה את ליבך המחשבה: 'מדוע אבי הגלני? למה אבי מתאכזר כך לבתו?'. בוודאי ניסית לתרץ לעצמך תירוצים שונים ומשונים על הניסיון שאני עורך".

המלך ראה את האישור בעיני בתו. "כנראה, על דיוק מעשיי לא עמדת", אמר בחיוך והמשיך את דבריו: "לפני שנים מספר, בעת שהתחלתי לחשוב על זיווגך ולחפש לך חתן ראוי למעמדך ולשאר רוחך, ראיתי בכל החוכמות שיכולתי תשובה אחת ברורה, שבעלך אמור להיות איש עני ואביון. ניסיתי לעשות כל מיני מהלכים על מנת לשנות את אשר ראיתי, וכשהבנתי שהדברים לא עולים בידי, אמרתי לשולחך למרחוק ולראות איך ייפול דבר. אמרתי לעצמי שאם אינני יכול לשנות את הדבר, לפחות אראה את עוצם ההשגחה. וראה זה פלא, איש אביון נכנס לתוך גוויית נבלה, נשר מוביל את העני מעבר לים, אל אשתו המזומנת לו". המלך קם ממקומו, מושיט את ידו באהבה לאלימלך, מאמץ את חתנו הביישן אל חיקו. "ברוך הנותן אישה לאיש", אמר בעודו מביט באהבה בבתו. 

המלך דוד

שם הפרק: עַמּוֹן ומוֹאָב

ערב שבת, רוח חרישית נושבת, מלטפת את העלים, השמש נוטה להעריב והבריאה כולה כמו עומדת מלכת. עדרי הצאן כבר נכנסו למכלאות, ורק קולות מעטים של אנשי הבית המזדרזים לסיים את הכנות השבת נשמעים בין רחשי היקום.

"שבת קודש, אוי שבת המלכה", נשמעת המיית קולו של ישי בן עובד, ישי ראש הסנהדרין, ראש חכמי ישראל, יושב בבית מדרשו וספר התורה מונח לפניו. עד לפני שעה קלה ישב עם חכמי ישראל ודן בבקשתו של אדם עמוני המבקש להינשא לבת ישראל.

"אסור", פסק ישי, "לא יבוא עמוני ומוֹאָבי בקהל ה'- כתוב בתורה".

האיש החל לדבר בלשון בוכייה: "אבל אני רוצה להתחתן איתה, אני אוהב אותה והיא אותי. אני התגיירתי ומאמין בה' ובתורתו, לומד תורה  ומקיים מצוות, ואני רוצה להיות חלק בלתי נפרד מעם ישראל", התחנן.

"מצטער", אמר ישי, "כתוב בתורתנו הקדושה שאסור לנו לתת לבנות ישראל להתחתן עימכם, אף שאתה ממחנה ישראל. אם אתה באמת מאמין בה', ואני רואה שדבריך כנים", הוסיף בלשון רכה, "אתה צריך לקבל את זה ולשמוח בזה. אתה יכול להישאר גר עמוני ולזכות, לקבל גן עדן מושלם, בגלל היותך שומר על הרחקתך מבת ישראל, ואינך חייב להתחתן עם בת ישראל כדי להיות חלק בלתי נפרד מהעם. עליך לעשות רצון ה'", המשיך ישי, "תמצא לך גיורת עמונית או מוֹאָבית ואפילו ישראלית ממזרת, תתחתן עימה, ובזאת תתהלך בדרך ה'", פסק בנימה רכה.

"אבל אני…", החל לומר הגר עמוני.

"בלי אבל", הפסיקו ישי, בקול צלול ותקיף, "אם רצונך לעשות רצון ה', זהו רצונו האמיתי, אין זה דבר אישי נגדך. לכל אדם יש דברים שאינם מוצאים חן בעיניו, אך זהו רצון ה', ואותו אנחנו צריכים לקיים", סיים ישי בקול סמכותי.

עיניו של האיש התמלאו דמעות, והוא בכה חרישית.

"תשמע חביבי", אמר ישי בקול מפייס, "אני אבקש ממספר אנשים שיחפשו לך שידוך אחר כדי שתוכל להתחתן. עליך לעזוב אישה זו ולחפש אישה אחרת,  ותשמח בזה שאתה מקיים את רצון ה'".

"אבא, אבא", נשמע קולו של ילד בוכה.

ישי ננער מהגיגיו, הרים ראשו מן הספר והביט באֺצֶם שנכנם לחדר בסערת רגשות. אֺצֶם, אחד מבניו הקטנים של ישי, מירר בבכי. ישי פרס ידיו ואֺצֶם השליך עצמו לתוך זרועותיו הבטוחות של אבא.

"מה קרה, בני יקירי? למה תבכה? קיבלת מכה? מישהו הרביץ לך?" שאל ישי את בנו האהוב תוך שהוא מלטף את ראשו.

"אבא, זה נכון?" שואל אֺצֶם את אביו הנערץ, ובקולו נשמעת בקשה לשלילה.

"מה נכון, בני? מה שאלתך?" ניסה ישי לדובב את בנו.

אֺצֶם, ילד תכול עיניים, שער פאותיו השחורות מבצבצות מתחת לכיפה המכסה את ראשו. אביו מביט בבנו, בגדי השבת שהוא לבוש מלוכלכים בבוץ.

"אבא, זה נכון שאני כמו גוי?" שאל אֺצֶם, וקולו החרישי נשבר. "הילדים אמרו לי שאני כמו גוי, מוֹאָבי, ואתה כמו גוי, וכל המשפחה שלנו גויים, ואסור לנו להתחתן עם ישראליות", בכה אֺצֶם. "אבא, אני לא רוצה להיות מוֹאָבי", גמגם ובכייתו התגברה. "אבא, למה הם אומרים לי שאני מוֹאָבי? גם בתלמוד תורה הילדים קוראים לי מוֹאָבי. אבא, זה לא יפה להגיד כך. למה הם כל הזמן אומרים לי את זה?" אֺצֶם פרץ בבכי קורע לב, בכי של ילד הנלחם בביזיונות והשפלות.

ישי אימץ את חיבוקו, מחשבתו דהרה: "כן, באמת, האם אנחנו באמת מוֹאָבים? סבתי, רות, הייתה מוֹאָבייה שנישאה לבועז. היא ילדה את עובד ועובד הוליד אותי. הרי כתוב: 'לא יבוא עמוני ומוֹאָבי בקהל ה", ולכן כנראה, גם לי אסור לבוא בקהל ישראל…."

"אבא, בבקשה, תענה לי, אנחנו מוֹאָבים או לא?" אֺצֶם, שחשק לשמוע את אביו שולל את השאלה, ציפה לשמוע מאביו דבר כל שהוא, אולם אביו שתק.

"לא, בני, לא. אנחנו לא מוֹאָבים", אמר לאחר רגעים אחדים, רגעים שנראו בעיני בנו כנצח. "אנחנו לא מוֹאָבים", חזר שוב בקול מהסס כמרמה את עצמו.
ישי חשב: "ידעתי שזה יגיע מתי שהוא. הרי השאלה מתבקשת: מדוע איננו מוֹאָבים? אני יודע את ההלכה למשה מסיני, שמי שאסור לבוא בקהל הם דווקא הגברים העמונים והמוֹאָבים ולא הנשים. וסבתי רות עברה גיור כהלכה, ולכן הייתה מותרת לבוא בקהל, ואף אנחנו כן…."
"אבא, הילדים אמרו לי שסבתא רות הייתה מוֹאָבית, ואסור להתחתן עם מוֹאָבים, אז אנחנו מוֹאָבים ואסורים לבוא בקהל", לחש אֺצֶם בקול שבור כלוחש סוד. "זה נכון אבא?"
"לא, בני, לא" אמר ישי לבנו, "יש לדעת את ההלכה. ההלכה קובעת שהאיסור חל רק על הגברים המוֹאָבים להתחתן עם בנות ישראל. הנשים המוֹאָביות מותרות לבוא בקהל, לכן אנחנו לא מוֹאָבים". המשיך ישי להסביר לבנו, "כשהתורה אמרה לא יבוא עמוני ומוֹאָבי בקהל ה', היא גם אמרה את הסיבה, מפני ש: 'לא קידמו אתכם בלחם ובמים'. כאשר עם ישראל יצא ממצרים, הם עברו ליד גבול עַמּוֹן ומוֹאָב. עם ישראל ביקש מהם לחם ומים, אולם הם סירבו. לכן התורה אמרה שאנשים כל כך אכזרים ובעלי מידות רעות לא ראויים להיות חלק מעם ישראל. ומכיוון שדרך האנשים לצאת ולהקביל אורחים ולא דרך הנשים לצאת לקראת האורחים, אמרה התורה שרק הגברים יהיו אסורים לבוא בקהל ישראל". ישי המשיך לחבק את בנו האהוב, ודמעה בצבצה מבין עיניו. "צדיק יקר שלי, אתה ישראלי ולא מוֹאָבי". ישי נישק את ראש בנו האהוב ואמר, "נו, נו, אנו צריכים ללכת לבית הכנסת, הרי אנחנו ישראלים, והשבת תיכף נכנסת. רוץ צדיק רוץ, השבת לא תחכה, שלא נפסיד את תפילת המנחה".
אֺצֶם הרים את ראשו והביט באהבה בפני אביו. "טוב אבא אני רץ, אבל תחכה לי, טוב?"
"כמובן", אמר ישי.

"שבת קודש, שבת, שבת קודש, שבת קודש, שבת, שבת קודש", נשמע ניגון מבית ישי. כל הילדים יושבים סביב השולחן, ישע עטור זקן לבן ובגדים לבנים, נראה כמלאך, יושב בראש השולחן ובניו מזמרים עמו. אשתו, נִיצֶבֶת, מגישה לבעלה ולילדיה את המטעמים אשר הכינה לכבוד השבת. פניה קורנות משמחה: "אני זוכה להגיש לבעלי ולילדיי אוכל ממעשה ידי", חושבת נִיצֶבֶת.

כל יום השישי עמדה וטרחה לכבוד השבת. את השפחות שלחה לביתן. לא אצלה! היא לא תיתן למישהי אחרת לבשל ליקיריה לכבוד השבת. נִיצֶבֶת לא תוותר על הזכות להגיש למשפחתה היקרה את סעודת השבת.

בכל בישול, בכל חיתוך, בכל הכנה  לוחשות שפתיה: "לכבוד שבת קודש". ליבה נושא תפילה. "אנא ה', תן לנו שנזכה לכבד את השבת באמת, שתהיה השבת בקדושה, בשמחה, ושנזכה לשמור את מצוותיך באמת ובלבב שלם. שיהיו ילדינו צדיקים וחסידים עושי רצונך באמת, בחדווה ומתוך אהבתך. ויהי רצון שיהיו ילדינו עוסקים בתורה ובמצוות, ושנזכה, אני ובעלי היקר, לגדלם לתורתך. ושיהיו המטעמים ערבים לכבוד שבת קודש". שפתיה נעות בתפילה, וידיה מבצעות את הפעולות כאילו מאליהן. בשפתיה ניגון חרישי: "לשמור ולעשות ולקיים…"

נִיצֶבֶת מביטה באהבה על בעלה ועל ילדיה היקרים. אֱלִיאָב, אֲבִינָדָב, שִמִעָא, נְתַנְאֵל, רַדַי, אֺצֶם ואֱלִיהוּא; בנותיה, צְרוּיָה ואֲבִיגָיִל. מבט של קורת-רוח נסוך על פניה. בעלה, שבעת בניה ושתי בנותיה יושבים מסביב לשולחן ומזמרים זמירות שבת.

"אבא, אתה נראה מהורהר", אמר אֱלִיאָב. "קרה משהו?" שאל בקול חרישי.

כל שבת יושב אבא בראש השולחן, ופניו קורנות. זמירות שבת פורצות מפיו בשמחה ובקדושה. והיום הכול נראה שונה. אבא שר בלחש, כאילו אינו נמצא במקום.

"קרה משהו בבית-הדין?" חזר ושאל.

"לא, לא משהו מיוחד", ענה אבא. "דנו בענייני נישואין של איש עמוני לבת ישראל".

"נישואי עמוני לישראלית?" שאל אֱלִיאָב. "הם אינם יכולים להינשא לבנות ישראל", אמר בקול תקיף.

"אתה צודק", ענה אביו וראשו חפוי. "כן, כך אמרנו לו".

אימא הגישה את הבשר: "תאכלו, תאכלו, שהבשר לא יתקרר", אמרה וחיוך נסוך על פניה.

"די, אבא", אמרה. "אתה לא בעבודה עכשיו. תעזוב את זה. תאכל, לכבוד שבת קודש".

"כן, את צודקת", ענה. "לכבוד שבת קודש", אמר ואכל.

סעודת השבת נסתיימה, הילדים הלכו לישון, הבית אפוף שקט ושלווה.

קולו של ישי הלומד נשמע בקושי, ממלא את חלל הבית בקדושה. אשתו, נִיצֶבֶת, יושבת בפינת החדר מביטה  בבעלה, עיניה מלאות אהבה והערצה.

"זכיתי לבעל תלמיד חכם", חושבת, "צדיק ואהוב על הבריות. תמיד דיבורו בנחת ושלווה. כמה בת מזל אני, איך זכיתי לבעל שכזה? משהו מטריד אותו, הוא אינו נראה כהרגלו. כנראה קרה משהו, אולי אשאל אותו? לא. לא כדאי להפריע לו כעת, הוא לומד. אחר-כך". מתרוצצות מחשבות בליבה. "אף פעם לא ראיתי אותו כך. הוא נראה מהורהר ועצוב מאוד. אפילו נראתה דמעה קטנה מבצבצת מבין עיניו".

ישי הרים את ראשו וראה את אשתו בפינת החדר מביטה בו. "מה לעשות?" חשב בליבו, "איך אוכל לעשות את זה? היא האישה הטובה בעולם, איך אוכל לפגוע בה? היא תתמוטט! אבל אני חייב", המשיכה המחשבה לנקר במוחו, "אין לי ברירה. זה גובל באיסור תורה, לא אוכל להמשיך לחיות באיסור".

נִיצֶבֶת קמה ממקומה וניגשה לישי. "מה קורה בעלי? למה אתה כל-כך מוטרד? זה לא מתאים לך להביא את העבודה הביתה ובמיוחד לא בשבת", פסקה תוך שהיא מתבוננת בבעלה.

ישי זז בחוסר נוחות. "אנחנו חייבים לדבר", אמר בקול סדוק. "יש בעיה גדולה. שבי יקירתי".

נִיצֶבֶת התיישבה ופניה מתוחות. "מה הבעיה?" שאלה, "משהו עם הילדים?".

"לא וכן", אמר ישי ועל פניו ארשת נחושה לסיים עם הדבר. ישי עצר את עצמו מלפרוץ בבכי: "את יודעת שאני יודע כי הינך אישה צדיקה, אין אישה טובה ממך בעולם! ואני יודע שזכיתי באישה הטובה ביותר, באימא הטובה ביותר ובאדם הטוב ביותר בעולם. אולם, אני לא ראוי לך", אמר, ודמעות זולגות מעיניו. "אינני ראוי לך, מכיוון ש…", ישי פרץ בבכי חרישי ודמעות ניגרו על לחייו. "אני לא יודע איך להגיד לך את זה", המשיך תוך שהוא משתנק: "אני לא ראוי לבוא בקהל ישראל. אני מוֹאָבי, ואני אסור לבוא בקהל. ויכול להיות שאני אף פסול מלדון. אוי, כמה איסורים עשיתי". ישי הניח את ראשו על השולחן והמשיך לבכות בכי חרישי. "הדבר שאני מתכוון לומר קשה לי ופולח את ליבי הדואב. אך הגעתי למסקנה שאנחנו חייבים להיפרד. זה רצון ה'. אנא יקירתי, אל תיפגעי. אבל אין מה לעשות. אני לא יודע אם סבתי רות הייתה ראויה לבוא בקהל. כתוב: 'לא יבוא עמוני ומוֹאָבי בקהל ה", ואני מוֹאָבי מצד סבתי. אנא יקירתי,  סלחי לי", ישי המשיך לבכות.

נִיצֶבֶת הביטה בבעלה ברגשי כאב. כן, גם היא שמעה לחשושים מאחורי הגב. גם היא ידעה מה מדברות השכנות והחברות מאחורי גבה. "ידעתי שזה יבוא", חשבה בליבה. דמעות שטפו את פניה. "כבר מזמן חשבתי שזה יבוא". נִיצֶבֶת לחשה: "אוי בעלי הצדיק, אישי היקר, אתה יודע שזה לא נכון מה שאומרים. אתה יודע את ההלכה", אמרה תוך תפילה שייכנסו הדברים בלב בעלה. "אתה יודע שכתוב עמוני ולא עמונית, מוֹאָבי ולא מוֹאָבית".

"כן, כן, את צודקת יקירתי. אך אני לא יכול לחיות יותר עם הספק ועם הלחשושים. אני שומע מה מדברים, אני יודע איך מסתכלים עלי בבית-הדין, אני מרגיש הכול. אבל די! החלטתי! אנחנו חייבים להיפרד, איננו יכולים יותר להמשיך לחיות עם הספק הזה", אמר בקול נחוש תוך שהוא מוחה את הדמעות מעל פניו. "אני מקווה כי תביני אותי ותסלחי לי ביום מן הימים, אבל ביום ראשון אנו ניפרד. סליחה…."

נִיצֶבֶת פרצה בבכי, יודעת שאין מה לדבר עוד. בעלה החסיד לא יחזור בו. "אני מבינה אותך", אמרה. "ואני סולחת לך…. אתה הבעל הכי טוב שיש בעולם, ואני מודה לה' על כל יום שזכיתי לחיות איתך".

"אני מודה לך יקירתי, אני מצטער שגרמתי לך צער". ישי וניצבת ישבו ליד השולחן ודמעות יורדות מעיניהם, וצער ניבט מפניהם.

ימי השופטים

שם הפרק: בית לחם

"הנה, כמעט הגענו", סחה נעמי בחדווה לכלתה, "אלו שדות בית לחם, עיר מגורנו בעבר". חשש מפני הבאות עם ציפייה לעתיד נראו על פני רות. חשש מפני תגובות האנשים מעורב עם תקווה שאולי בכל זאת יקבלוה. "אולי כדאי שנחליף את בגדינו בטרם ניכנס לעיר", אמרה רות לנעמי.
נעמי חייכה במבוכה, הבינה כי שכחה שהן לובשות בגדי גברים. שתי הנשים נכנסו לעיר, שקט מוזר נראה ברחובות העיר ההומה בדרך כלל. השוק המרכזי ריק מרוכלים וקונים, הדוכנים העמוסים נראים כאילו ננטשו באמצע יום העבודה. נעמי ורות מהלכות בשווקים, מחפשות מישהו שיבהיר להן מדוע העיר נטושה. שעה ארוכה הסתובבו בין הדוכנים, מתענגות על הריחות המשכרים, מרגישות את צביטת הרעב המכרסמת בבטנן. לפתע, קול המולת נשים נשמעה. נעמי ורות החישו פעמיהן אל עבר הקולות, חפצות להבין מה מתרחש. קבוצת נשים הגיחה מקרן הרחוב, נשים המתייפחות ביגון ובצער.
"סליחה", פנתה נעמי לאחת הנשים הבוכות, "האם תוכלי לומר לי מה קרה?".
האישה הביטה בנעמי מעבר לערפילי בכייתה, מנסה להרגיע עצמה בטרם תענה לאישה הדלפונית המדברת אליה. "אשתו של בועז נפטרה היום בפתאומיות. בועז האומלל קבר בחייו את כל בניו ובנותיו, ועתה נפטרה גם אשתו האחרונה. שלושים בנים ושלושים בנות השיא בחייו וכולם מתו סמוך לנישואיהם מבלי להשאיר זרע אחריהם. עתה נפטרה אף אשתו שהייתה בשבילו הדבר האחרון שנשאר לו על פני האדמה". פרץ בכי עלה שוב מפי הנשים שנעצרו על יד נעמי ורות, נשים המצרות בצרתו של מנהיגן האהוב.
אחת הנשים התקרבה לנעמי בעודה משפשפת את עיניה הדומעות, מנסה להסיר את הערפל העוטה אותן. עיניה נפערו בתדהמה כאשר זיהתה את האישה לבושת הסחבות. "תסלחי לי שאני שואלת… נכון שאת נעמי אשת אלימלך?", סחה בהפתעה והתרגשות.
נעמי השפילה מבטה, מזהה אף היא את האישה הכבודה, "כן… אשת אלימלך הייתי, אולם כעת צריך לקרוא את שמי 'מרא' ולא נעמי, כי המר ה' לי מאוד".
כל הנשים התקבצו מסביב לנעמי ורות, שוכחות לרגע מהאבל שתקף את העיר, מרוכזות בפליאה בגבירה שעזבה את המקום עשר שנים קודם לכן ועתה חזרה ענייה מרודה.
"זאת נעמי…" בעלה היה עשיר גדול ועזב את הארץ עם בניו לפני עשר שנים כשהחל הרעב…", נשמעו ההתלחשויות.
"כמעט אי אפשר לזהות אותה…"
"מעניין מה קרה…".
נעמי הביטה בנשים המתלחשות, מבינה כי השערתה שביאתה חזרה לעיר תעורר תמיהות ושאלות מתממשת. "אל נא, אחיותיי, תקראנה לי נעמי. אולי פעם הייתי נעמי, אך כנראה הרשעתי לפני ה' בעוזבי את ארצו לארץ נכר ולכן פגע בי. יצאתי מכאן עם בעל ושני בנים בהיותי מעוברת, רכוש רב וממון היה לנו, ועתה השיבני ה' ריקם לביתי".
אחת הנשים הביטה בגבירה לשעבר בשברון לב, מבינה על פי מראה הצנום כי בוודאי חלף זמן רב מאז הגיע אל פיה דבר מאכל ראוי. בזריזות מיהרה אל הדוכנים שהחלו בעליהם לשוב אליהם, קנתה דברי מאכל לאישה שבעבר הייתה נערצת בפי כל הנשים.
"בבקשה גברת נעמי", סחה בבושה, "הנה בינתיים עד שתתמקמי בעיר", האישה הגישה לנעמי שני סלים עמוסים בדברי מאכל.
נעמי התלבטה אם לקחת את המאכלים. הבושה מקבלת צדקה מצד אחד, ותחושת הרעב המכרסמת מהצד השני.
"אם תרצי תוכלי להחזיר לי אחר כך, גברת נעמי. באתן מרחוק, אתן חייבות לאכול ולנוח", אמרה האישה בחיוך מפייס לנעמי, נזכרת בימים עברו שבהם היה בעל נעמי מפרנס את משפחתה. "הבית של בעלך ניצב על תילו", אמרה בהצביעה על הבית הגדול הנטוש, "כנראה, המצב שלו לא הכי טוב, אבל יהיה לכן מקום לנוח בינתיים".
"תודה רבה", לחשה נעמי בבושה, "אני מקווה שבקרוב אחזיר לך…".
"בשמחה גברת נעמי", סחה האישה. ליבה שמח, מצד אחד, על שיכלה לגמול טובה לאישה הנכבדה שירדה מנכסיה, אך נצבט, מצד שני, לנוכח המצב שאליו הגיעה הגבירה.
"תודה לכן", אמרה נעמי לנשים הסובבות אותה, "אני באמת עייפה מאוד. אלך לי לבית אישי לנוח קמעה". נעמי החלה לצעוד לעבר הבית המוזנח, רות מהלכת לצידה, סומכת אותה ומסייעת לה לשאת את הסלים המלאים דברי המאכל.
"מסכנה…", נשמעו הקולות מאחורי גבה.
"מאיגרא רמא לבירא עמיקתא…".
"מעניין מי זאת הבחורה היפיפייה שהולכת איתה, היא לא נראית ישראלית…". "אולי בחורה מואבית?…", עלתה השאלה בפי אחת הנשים. "מואבית?! לא יכול להיות! ראית באיזו צניעות היא לבושה? אפילו שהכול סמרטוטים היא עטופה מכף רגל ועד ראש, אפילו שערה אחת לא מבצבצת מכיסוי ראשה…", השיבה חברתה. "את צודקת! ראית את הפנים שלה? מתביישת להרים מבטה מהקרקע, לא יכול להיות שהיא מואבית! המואביות פרוצות!", סחה אישה נוספת. "אף על פי כן, אני בטוחה שהיא בחורה מואבית…", אמרה השואלת. "נו… טוב… טוב… שמענו אותך! מואבית…". קולות השאלות ליוו את שתי הנשים השבות לחורבה אשר הייתה בעבר ביתו המפואר של אלימלך.
צרימת צירים חלודים נשמעה כאשר שתי הנשים דחפו בכוח את דלת העץ הכבדה שהייתה מוגפת יותר מעשר שנים. קול ציוץ עכברים מבוהלים עלה כאשר נכנסו הנשים לממלכתן רבת השנים. ריח הטחב עלה באפי הנשים המנסות לשמור על קור רוח בראותן את העכברים הנסים לכל עבר כדי למצוא מקלט מפני הפולשים. נעמי ורות מחייכות במבוכה אחת לחברתה. "בואי נפתח את החלונות, נאוורר קצת את הבית ולאחר מכן נשב לאכול", אמרה נעמי בחיוך.
שתי הנשים ניגשו לפתוח את החלונות והדלתות, מקימות, בכוונה תחילה, רעש אשר יסלק את העכברים הרובצים בכל פינה. נעמי מהלכת בביתה כבתוך חלום ישן, מכל פינה צצים זיכרונות המעלים דמעות בעיניה. רות מתבוננת בחמותה, חשה כאב בליבה בהבינה את המתחולל בקרב נעמי. היא מתקרבת אל חמותה, מחבקת את הגוף השברירי כמנסה לנסוך לתוכו כוח. בכי קורע לב נשמע מפי נעמי, בכי על ימים וורודים שהיו ולא ישובו עוד. רות מחבקת, מכילה, מנסה לנחם ולעודד את האישה חסרת התקווה. דקות ארוכות בוכות אחת בזרועות חברתה, מתנחמות אחת על השנייה.
"בואי אימא, בואי נצא החוצה קצת, את חייבת לשבת לאכול, עדיף שתאכלי בחוץ באוויר הצח". הן סועדות את ליבן, יושבות על גדר האבנים שלפני הבית, מחשבות על העתיד טורפות את ראשן. "בבקשה, תנוחי קצת", ביקשה רות, "אני אכנס הביתה ואתחיל לנקות ולארגן". נעמי הנהנה בראשה בקושי, מודה לה' על שרות כלתה נמצאת עימה.
רות החלה לנקות את החדרים, משיבה את הסדר למקומו, רואה בחפצים שנזנחו בעבר הרחוק כאוצרות חדשים. בראשה עוברים דמיונות על החיים שעברו בבית שלא הכירה. נעמי נכנסה אל הבית לאחר שעה קלה מאוששת במקצת, עוזרת לכלתה בהכנת הבית להיות מקום ראוי למגורים. ידיה מלטפות רהיטים וחפצים המעלים זיכרונות, דמעות עולות בעיניה בראותה את בגדי ילדיה שנשארו מהעבר הזוהר. כל חפץ והעבר החקוק בו, כל פריט לבוש והאהבה התלויה בו. שעות רבות עמלו השתיים, מסלקות את העזובה, מחיות את הבית המת. נעמי ורות התרווחו על הכורסאות, לוגמות מעט משקה חם שהכינו בבית הנקי. חיוך של קורת רוח עולה על פני שתיהן בהתבוננן על השינוי המבורך שנעשה. אור רך מאיר את הבית מהאש הבוערת באח, ניחוח פת הלחם המתחמם מציף את החושים.
שבוע ימים חלפו מאז שבו לבית לחם, המזון אשר נתנה להן אותה האישה ביום שבו הגיעו כמעט כלה. "אימא, הסברת לי שיש מצוות לקט, שכחה ופאה", סחה רות בחיוך, "עד כמה שאני יודעת, עתה אמור להיות זמן קציר השעורים".
נעמי מחייכת לרות, שמחה על שותפתה הפיקחת.
רות הוסיפה: "נראה לי כי טוב יהיה אם אצא מחר בבוקר לחפש שדה שבו קוצרים שעורים, ואבקש לאסוף מהשדה לקט, שכחה ופאה". רות התבוננה בנעמי, רואה דוק של עצבות עולה על פניה.
"אימא, רק אני אלך, את תישארי כאן, לא ראוי שתלכי לשדות. אני מאמינה כי אוכל לאסוף מספיק שעורים שיספיקו למאכל שתינו. אני רק צריכה כי תשובי ותאמרי לי את פרטי ההלכות, מה מותר לי לקחת ומה אסור, מה נחשב לקט, פאה ושכחה ומה לא".
נעמי מחייכת לרות, גל של אהבה לאשת בנה מציף את ליבה. בקרבה דועכת ההרגשה הקשה על שלא הייתה יכולה לעמוד בניסיון הביזיון, ללכת כאחת העניות ללקט אחר הקוצרים, מכוח תחושת הרווחה על כי רות מונעת ממנה את הביזיון. נעמי מלאת התפעלות מרות כלתה על שהיא ממשפחת מלכים מיוחסת, ובכל זאת לא מונעת עצמה מללכת לאסוף מתנות עניים ובלבד שתישאר באמונתה. נעמי חוזרת באזני כלתה על פרטי ההלכות, מחדדת את הספקות.
"כמו שאמרת לי פעם", אמרה רות לנעמי לאחר שעה ארוכה, "אם יש ספק, אין ספק! פשוט לא לוקחים את מה שמסופקים בו…".
קרני אור זעירות הגיחו מהחלון. רות קמה בזריזות ובשקט על מנת לא להעיר את חמותה הישנה, "מסכנה, היא בוודאי עדיין סחוטה לגמרי, רואים שהזיכרונות עדיין מקשים עליה להירדם", חושבת בליבה ויוצאת לדרכה. היא ממהרת אל עבר השדות, מציינת לעצמה את הדרך חזרה לבית חמותה.

"השם עימכם", הפתיע הקול המוכר את הקוצרים. הקוצרים הרימו מבטם אל עבר מברכם, שמחים לשמוע את קולו. "יברכך השם", ענו בקול אחד לאדונם הנערץ. אחד הקוצרים מיהר לעבר אדונו, מגיש לו מים צוננים. הנער התפלא לראות את אדונו בשדה ביום שבו הסתיימו ימי אבל אדונו על אשתו הנערצת. בכל שבעת ימי האבלות לא יצאו הקוצרים לקצור את שדות בועז מפאת כבודה של אשתו המנוחה.
בועז לגם מעט מהמים, טופח בחיבה על כתף נערו, "הכול בסדר ידידי? דאגתם להשאיר את הפאה הבוקר?".
הנער חייך אל בועז, מבין כי סיבת בואו הייתה לבדוק אם מקפידים הם להשאיר לעניים את חלקם. "בוודאי אדוני", השיב הנער, "בדיוק כפי שאדוני ציווה, חילקנו את השדה לשלושה חלקים. הנה עוד דקות ספורות יסיימו הקוצרים את החלק הראשון ואז יוכלו הנשים המיניקות ללקוט את הפאה. לאחר מכן נתחיל לקצור את השליש השני בשביל שהילדים יוכלו ללקוט בצהריים, ולבסוף, את השליש האחרון בשביל שהזקנים המגיעים מאוחר יוכלו ללקט".
בועז הביט בקוצרים המסיימים את קציר שליש השדה הראשון, והנה אישה אחת מהלכת אחרי הקוצרים לאיטה, רוכנת ואוספת לקט ושכחה. הקוצרים משיירים, על פי ציוויו של בועז, הרבה מעבר לכמות שהיו חייבים להשאיר על פי ההלכה. הוא מהנהן בראשו לנשים היושבות בשולי השדה המצפות לאישור בעל השדה על מנת שיוכלו להיכנס ולאסוף את הפאה. הנשים רצות במהירות, דוחפות אחת את השנייה בניסיון לאסוף כמה שיותר שיבולים מהפאה. האישה האוספת את הלקט והשכחה ממשיכה לאסוף שיבולים אחת אחת, איננה רצה עם שאר הנשים לאסוף את הפאה. בועז מביט במהלך בפליאה. כמות השיבולים שתוכל לאסוף מהפאה עולה לאין שיעור מכמות הלקט והשכחה. הוא רואה את האישה מתיישבת בצניעות על מנת לאסוף את הלקט שנשר על הקרקע, ומבחין כי סופרת היא את מספר השיבולים שנשכחו מחוברות לקרקע; שתי שיבולים לוקטת, שלוש אינה לוקטת, ודואגת בכל עת לשלשל את שמלתה עד כפות רגליה.
"למי הנערה הזאת?", שאל בועז את נערו הממונה על הקוצרים בפליאה. "אההה… זאת נערה מואבייה. היא באה עם נעמי אשת אלימלך, שבה איתה משדה מואב", אמר הנער, מתפלא על שאלתו של בועז בקשר לנערה.
בועז שקע בהרהורים: "נעמי המסכנה, סיפור טרגי. הלכה אחר הדוד שלי אלימלך לשדה מואב עם בניה ורכושם ושם איבדה הכול; בעלה, בניה וכל הרכוש, ועתה שבה לכאן אביונית. הבית והאדמות המשועבדים לכתובתה נשארו עדיין, אבל הבית נפגע בפגעי הזמן, והשדות מעלים דרדרים וקמשונים". הוא נאנח מעומק הלב, חוכך בדעתו איך לסייע לאשת דודו המסכנה ולאישה ששבה איתה.
"עד כמה שהבנתי", אמר הנער, קוטע את הרהורי בועז, "הנערה היא אשת מחלון, אותה לקח בהיותו במואב. אני לא יודע איך הוא עשה דבר כזה, לקחת אישה מואבית. הרי הוא היה אדם גדול, והתורה אמרה: 'לא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם'. לא שאני תלמיד חכם, אבל זה מוזר. הדבר המוזר יותר הוא שהיא שבה עם נעמי. על פי מה ששמעתי היא ממשפחת המלוכה במואב, למה היא לא חזרה למשפחה שלה?…".
בועז חייך לנער ואמר לו: "הרבה אנשים טועים בזה. מואבי ועמוני אסורים, דווקא הגברים, ולא הנשים. האמת היא שההלכה לא כל כך ידועה מפני החשש שאנשים יחלו לקחת לעצמם נשים מעמון ומואב מבלי לדאוג שגיורן יהיה אמיתי. עלולים הם להינשא לנשים שתתגיירנה בשביל אינטרסים ולא מפני שרצונן לחסות בצל השכינה". בועז חיכך במצחו וחשב: "אם היא ממשפחת מלוכה במואב ועדיין דבקה בנעמי, בוודאי רצונה לחסות בצל השכינה אמיתי ומוחלט". בועז ממשיך להתבונן בנערה בתדהמה, רואה את הקפדתה בקיום ההלכות.
הנער הביט באדונו מופתע ואמר: "ברוך השם שנתתי לה לקחת מהלקט והשכחה. בתחילה, כשהיא באה לבקש ממני לאסוף אחרי קוצרים, חשבתי לדחות אותה מפני שאיננה גיורת באמת, אבל אחר כך נזכרתי שאמרת לי פעם שאם מגיע גוי ללקוט יש לאפשר לו מפני דרכי שלום. אז אמרתי לה שהיא יכולה לקחת גם מהפאה, אבל היא אמרה לי שהיא לא רוצה מהפאה. נראה לי שהיא הייתה מפוחדת מהמחשבה על הדחיפות והמכות שמתרחשות בין לוקטות הפאה. האמת היא שבחיים שלי לא ראיתי מישהי כל כך צנועה, היא לא הרימה את העיניים מהקרקע לרגע כשהיא באה לבקש ללקוט". הנער חייך לבועז והמשיך בדבריו: "אתה יודע, בדרך כלל הן מנסות להתחנף מעט, זורקות חיוך בשביל  למצוא חן, אולי ניתן להן קצת עדיפות או משהו כזה. אבל היא רק ביקשה בפנים מושפלות, וכשהסכמתי היא החלה ללכת הרחק מאחורי הקוצרים, לא החליפה מילה או מבט עם אף אחד, רק אוספת בשקט ובצניעות".
בועז התבונן בנערה חדורת המטרה. "מסתמא, היא מלקטת בשביל נעמי ובשבילה", חשב, "נעמי היא אשת דודי והנערה היא אשת בן דודי, עליי לדאוג לפרנסתן, אינני יכול להעלים את עיני מקרובותיי העניות". הוא החל לפסוע לעבר הנערה הנמצאת במרכז השדה הקצורה, בלב השדה המוזהבת. מרחוק, בקצה השדה,נשמעת המולת הנשים המריבות אחת עם השנייה. בועז מהופנט מההבדל התהומי בין התנהגות הגיורת לבין זו של שאר הנשים.
בועז נעמד מטרים ספורים מהאישה, חושש להבהילה.
רות הבחינה בצל איש המאפיל עליה, קמה מישיבתה, נעמדת ועיניה מושפלות, חוששת שמא יגרש אותה האיש מהשדה. למרגלותיה מונחת פיסת בד שבה הניחה את השיבולים אשר אספה.
בועז חיכך בגרונו, מנסה למצוא את המילים. "סליחה, לא רציתי להבהיל אותך", התנצל, "רק רציתי לבקש ממך דבר מה…".
פחד נראה על פני רות, פחד מפני האיש הדור הפנים, פחד לא מוסבר. "למה את מפחדת?", עולה המחשבה בליבה, "הוא מדבר בעדינות ולא בתוקף…".
"רציתי לבקש ממך שלא תלכי לשדות של אנשים אחרים. יש לי הרבה שדות, בסוף היום תשאלי את נערותיי היכן קוצרים למחרת, ותלכי לשם", אמר בועז בחמלה, רואה את הפחד שנשקף מפני האישה הופך למבט של הכרת טובה. "אני גם אצווה על הנערים שתוכלי ללקוט בשאר שדותיי, את לא צריכה לבקש את רשותם. כאשר תצמאי תלכי אל עבר הכלים שמביאים השואבים, אל תשתי ממי הבור הקרוב, הם קצת מעופשים, רק תלכי לכלים ותשתי. אני אומר לנערים שאישרתי לך לשתות ככל שתרצי".
רות נפלה על פניה, משתחווה לאיש אשר כל כך מיטיב עימה. "מדוע מצאתי חן בעיניך להיטיב לי ואני נוכרייה, מואבית, שלא יכולה לבוא בקהל השם?", שאלה כשעיניה דומעות מהתרגשות על החסד המופלא של האיש.
בועז הביט בנערה בפליאה גוברת. "היא בטוחה כי איננה יכולה להינשא ועדיין לא עזבה את חמותה! איזו גמילות חסד! אילו מידות נפלאות!", חשב. "קודם כול, גברתי, רוצה אני לבשר לך כי את טועה, את יכולה לבוא בקהל השם. ההלכה אומרת שמי שאסורים לבוא בקהל אלו דווקא עמונים ומואבים, אך לא עמוניות ומואביות…".
רות הרימה מבטה בפליאה, נועצת עיניה באיש שבשורתו יכולה להפוך את חייה.
בועז הביט ברות בחיוך, מבין את המהפך שמתחולל בה. "שנית, שמעתי על החסד אשר עשית עם חמותך אחרי מות אישך. עזבת את בית אביך ואימך, בית מלכות וארץ מולדתך, והלכת עם חמותך אל ארץ ועם שאינם מוכרים לך. ישלם השם פועלך ותהי משכורתך שלמה מעם השם אלוקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו. צדקתך תזכה אותך בכל הטוב בעולם הזה ובעולם הבא, ראויה את להיות במחיצתן של שרה, רבקה, רחל ולאה", סח בועז לאישה המופלאה.
פרץ דמעות שטף את עיני רות. "אינני חשובה אף כאחת משפחותיך, אדוני, אך מודה אני לך כי ניחמתני, ובוודאי אין חלקי לעולם הבא עם הגרועה שבשפחות".
בועז חש את ליבו מפרפר, חס על הנערה המרגישה כבזויה ומרוחקת. "עוד מעט ישבו הקוצרים לאכול, אני מבקש ממך שתבואי גם כן לאכול איתנו…", הפטיר בועז ונפרד מהאישה, חש מבולבל מהפגישה עם האישה המואבייה. לאחר מכן, מיהר לצוות את הנער הממונה את אשר הבטיח לה.

שעת צהריים הגיעה, הקוצרים נפשו בקצה השדה הזהוב, יושבים על ערימות שחת גדולות, סועדים את ליבם בעוד קבוצות ילדים אוספות את הפאה שבקצה השדה. בועז מביט לאמצע שדהו, רואה את האישה הממשיכה ללקט שיבולת אחר שיבולת. הוא שולח את אחת הנערות העובדות בשדה לבקש מהאישה כי תצטרף אליהם.
הנערה רצה בחדווה לעשות את דבריו. דקות ספורות חלפו והנערה שבה עם האישה ההולכת בבושה אחריה. האישה מתמקמת הרחק מהנערים, יושבת דוממת על סלע גדול. בועז קם ממקומו, מגיש לאישה לחם ותבשיל למען תשביע רעבונה. "תודה רבה", לחשה רות, מצטערת על שהטריחה את איש החסד, אדוני השדה.
בועז מביט באישה, רואה כי אוכלת היא רק את חצי המזון אשר הגיש לה ואת השאר שומרת בצד. "כנראה, מותירה היא את חצי המזון לנעמי אשת אלימלך", חושב, ואנחה יוצאת מפיו.
הקוצרים קמו ממקומם, מעודדים אחד את חברו להמשיך במלאכה. "כבר סיימנו שני שליש ממלאכת היום, עוד מאמץ קטן והולכים הביתה", אמרו איש לרעהו בשמחה.
בועז ניגש לממונה על הקוצרים ומבקש ממנו: "תדאג שהנערים לא יכלימו את האישה הזאת. תתנו לה ללקט מהיכן שהיא רוצה, וגם תאמר לנערים כי יפילו בכוונה יותר שעורים מהרגיל על מנת שיהיה לה מספיק מזון", סח באוזנו.
הנער הנהן בראשו לבועז בהבנה. דקות ספורות קודם לכן הבין לפתע הנער כי האישה היא אשת בן דודו של אדונו וכי נעמי חמותה היא אשת דודו. "בוודאי אדוני, אדאג לכך".
רות ממשיכה ללקט, עורמת בחדווה שעורה אחר שעורה. השמש נטתה לשקוע, גווני אדום וכחול צובעים את השמיים בעוד הזקנים אוספים את הפאה בשליש השלישי של השדה. רות מביטה בערימת השעורים הגדולה אשר עימרה, בזריזות החלה לחבוט את השעורים על מנת להפריד את גרגירי התבואה מהקשים והמוץ. שעה קלה נמשכה המלאכה. רות הביטה בפליאה בכמות השעורים הגדולה שאספה. בשמחה צררה את השעורים בבד גדול, נושאת את המשא על כתפה, הולכת לבית נעמי על פי הסימנים אשר התוותה לעצמה בבוקר.
נעמי מביטה בדאגה בשמש השוקעת, מצפה לשובה של רות, חוששת שמא לא תמצא את דרכה לבית באפלה. השער הגדול אשר לגדר האבנים שלפני הבית פתוח לרווחה, נעמי נועצת עיניה בגדר, מייחלת לראות את רות. עיניה נפערות בשמחה כאשר רואה את רות מתקרבת לשער בזריזות. היא רצה לקראת כלתה, מחבקת אותה באהבה. "תראי אימא כמה אספתי", קראה רות בחיוך קורן, מורידה את החבילה הגדולה מעל שכמה. "זה יכול להספיק לימים רבים, אולי נוכל אפילו למכור קצת ולקנות בכסף קצת ירקות", אמרה לחמותה.
"בואי, היכנסי הביתה בתי, את בטח עייפה מאוד", אמרה נעמי בדאגה לשלום כלתה שעבדה מצאת החמה ועד עת ליל. נעמי ניגשה להסיק את האח בעודה דוחה את ניסיונות רות לעשות את המלאכה. "שבי, נוחי קצת, עבדת כל היום… אני לא זקנה כל כך", אמרה נעמי בחיוך, "אני יכולה עדיין לעשות משהו…".
החום הנעים החל להתפשט בחדר, מפיץ את האור המרצד מריקוד הלהבות. "ואוו…", אמרה נעמי בהפתעה כשפתחה את צרור השעורים הגדול, "יש כאן לפחות חמישה עשר קילו שעורים". "וזה בשבילך, אימא…", הפתיעה רות את חמותה בהוציאה מצרורה את הלחם והתבשיל שהביא לה בועז. "מאיפה זה???", שאלה בתדהמה, "איפה ליקטת היום ומה עשית? יהי האיש אשר נשא לך פנים, ברוך". רות החלה לספר לחמותה בפרוטרוט את אשר עבר עליה באותו היום, על איש החסד אשר הרשה לה ללקט בשדהו ואף אמר לה כי תמשיך ללקט בשאר שדותיו, על המים שהתיר לה לשתות ועל המזון אשר נתן לה.
"את יודעת מה שם האיש?", שאלה נעמי.
"קוראים לאיש אשר עשיתי עימו היום, בועז, כך שמעתי את אחד הנערים קורא לו", השיבה רות בעודה נזכרת בחיוך החמלה של האיש. נעמי חייכה בקורת רוח, "בועז הצדיק, ברוך הוא להשם אשר לא עזב חסדו מהחיים והמתים".
"את מכירה אותו?", שאלה רות בהפתעה.
"בוודאי. אבא שלו, שלמון, היה אח של בעלי, אלימלך. זאת אומרת, אני אשת דודו ואת אשת בן דודו…", ענתה נעמי. דוק של עצבות נראה על פני נעמי, "… אשת בן דודו, אם הנישואין של מחלון ושלך היו תקפים…", אמרה בלחש. "הם כן!", קראה רות בחיוך גדול, "שכחתי לומר לך, הוא אמר לי שמה שכתוב שאסור לעמונים ולמואבים לבוא בקהל השם, הכוונה היא רק לגברים ולא לנשים. אני לא יודעת בדיוק מי הוא, אבל הוא נראה תלמיד חכם שמבין קצת בתורה", סחה בתקווה.
צחוק של אושר פרץ מפי נעמי, "כך הוא אמר?! הוא הרבה יותר מקצת מבין בתורה! בועז הוא גדול הדור! ראש הסנהדרין וראשון לכל חכמי ישראל! האיש הוא הרבה יותר מספר תורה מהלך, הוא עצם התורה בהתגלמותה, דבר שהוכח היום בהנהגתו איתך".
"באמת?", תמהה רות. "שהשם יברך אותו", אמרה נעמי בהרחבת הלב. היא פנתה אל רות, מאמצת אותה אל ליבה באהבה גמורה, "את מבינה את פשר הדבר? הנישואין שלך למחלון היו נישואין כשרים, בתי, כלתי". השתיים בכו מאושר זו בזרועות זו. המסך הדק שהפריד בין הנשים התנפץ לרסיסים מגילויו המשמח של בועז.
"הכי טוב, בתי, תמשיכי ללכת בכל עת הקציר לשדותיו של בועז, בוודאי לא תמצאי אדם כזה שייתן לך יחס טוב כמו בועז הצדיק".
שלושה חודשים נמשך קציר השעורים וקציר החיטים. בכל בוקר יוצאת רות למלאכתה, מלקטת לקט ושכחה משדות בועז, מוותרת על הפאה.

דור המדבר

שם הפרק: היאור

היאור שעת לילה מאוחרת, יום ו' בחודש סיוון, שנת אלפיים שלוש מאות שישים ושמונה לבריאת העולם. אור הירח נמוג, כוכבי לילה מועטים נחזו ברקיע השמים, מאירים כיהלומים קטנים ויקרים. רוח חרישית נושבת, נושאת בכנפיה ענני אבק וחול, מעבירה את מועקת החום ממקום אחד למשנהו. שורות הבתים העשויים עץ וקש דוממות, שקט שורר ברחובות יישוב הלוויים. פטרול השוטרים המצריים עובר בין הרחובות, מקשיב מבעד לדלתות הבתים, מנסה לגלות קולות בכי ילדים וקריאות נשים הרות היושבות על המשבר.

"אש… אש… הצילו! שריפה פרצה בבית! הצילו אש… אש…", קריאות שבר פרצו מפיהם של איש ואישה, מעירים את היישוב השקט. להבות אש מיתמרות אל על מבית קטן בפאתי היישוב. אנשים מתעוררים משנתם, רצים לעזרת אחיהם הנתונים בצרה. שוטרי הפטרול רצים אף הם לחזות במחזה המשובב של עברים המנסים להציל את בתיהם וילדיהם. אנשים אוחזים בדליי מים, רצים הלוך ושוב לכבות את השריפה.

"מהר, האש יכולה להתפשט ולכלות את כל היישוב", צועק עמרם, מחיש את האנשים לפעולה.

"אנא הצילו, עזרו נא לנו", צועקת יוכבד על השוטרים: "ילדינו נמצאים בתוך הבית, אנא, אל תעמדו מנגד". השוטרים צוחקים, אחד השוטרים הודף בידו את יוכבד והיא מתמוטטת ארצה.

השוטרים מתמוגגים מצחוק, נהנים ממחזה הזוועה. עשן שחור מכסה את היישוב, מסמא את העיניים. מרים שומעת את הצעקות, ריח העשן החריף מגיע לאפה. בשקט, פותחת את דלת הבית, בצד השני של היישוב נשמעות צעקות וצרחות מלוות בצחוק מצרי מתגלגל.

מרים יוצאת מפתח הבית חרש, נושאת בידיה הקטנות את התיבה שהכינו לתינוק הקטן: "שקט טוביה, שלא ישמעו אותנו", לוחשת לתינוק ורצה חרישית לעבר היאור. הרגליים הקטנות הרגילות לצעוד בשבילים הצרים, המכירות כל משעול ושביל, הולכות בבטחה בחשכת הלילה. "צדיק", לוחשת לאחיה התינוק: "התחבולה הצליחה, הבית הנטוש שאבא העלה בלהבות משך את כל השוטרים אליו. עוד מעט אנחנו מגיעים…". צער ויגון מציפים את ליבה כאחד, "מגיעים לאיפה?", שואלת את עצמה, "ממוות למוות? איזו תקווה יש?". הרגליים צועדות לכיוון המותווה מראש מהוריה, "לאן? מה יהיה? מה אעשה עם התיבה?", השאלות עולות מציפות את הילדה הקטנה, ספקות וחששות צפים בנפש הצעירה, מנסים להניאה ממעשיה. מרים מרגישה איך הרגליים הזריזות ממאנות להיענות לפקודה המוטלת עליהן, כמבקשות לעצור במקומן. הלב, המוח והגוף כולו לוחש: "את מצעידה את אחיך למוות! רוצחת! מוגת לב!". מרים כושלת, נופלת על הקרקע, חשה את הכאב בברכיים הפצועות. במהירות, פותחת את התיבה כדי לראות שמא אחיה הקטן נפגע. התינוק ישן, חיוך עדין נסוך על פני המלאך הרכים המאירים את חשכת הליל. מרים מלטפת בידיה את הפנים הענוגות, חשה איך נפשה יוצאת מקרבה ומתמזגת בנפש אחיה הפעוט. "אבא אמר שזאת הדרך היחידה שהוא יכול להינצל! אבא צדיק! אם הייתה דרך טובה מזאת הוא היה מוצא אותה! ה' לא ייתן לאבא שלי להיכשל! אני חייבת לעשות מה שאבא ציווה אותי, אפילו אם זה לא נראה לי!", אומרת לעצמה, מכריחה את עצמה לקום על רגליה, להמשיך וללכת בדרך לאבדון.

שעתיים צועדת הילדה, זרועותיה וכתפיה כואבות ממשא התיבה. רגליה רועדות, עיניה זולגות דמעות ופיה רוחש תפילה: "אנא, אבא שבשמים, תשמור על טוביה שלי. בבקשה אבא יקר, שטוביה הקטן לא ייפגע".

ריח המים עולה באפה, מעורב בריחות עשבי המים וקני הסוף. קול פכפוך המים הזורמים לאיטם נשמע באוזניה, לוחש מזימות. האופק מחל להצהיב, קרני שמש בודדות בוקעות את אפלת הלילה. קול ציוץ ציפורי שיר נשמע משפת הנהר, עדר פרות שותה מהמים הזכים. מרים מתקרבת לנהר, חשה שגופה אינו יכול לשאת עוד את עצמו, מרגישה את הלשון התפוחה שבפיה המשתוקקת ללגום מעט מים. הכאב שברגליה השרוטות מתגבר כשגופה חש את קרבת המים הצלולים. מרים מתגברת, מצווה על גופה להחיש את קצב הצעידה. "עוד דקות ספורות יעלה אור הבוקר, אסור לנו להיות במקום פתוח וגלוי, תזדרזי מרים, יש לך משימה חשובה", מצווה על עצמה, נושאת את רגליה הכבדות בריצה. במרחק לא רב, מבחינה בצביר קני סוף גבוהים, צבעם הירוק החל להתגלות בשפעת קרני השמש עליהם: "רוצי מרים! לפני שיראו אותך!".

מרים רצה, חשה את המים הקרירים נושקים לרגליה, מרטיבים את כפותיה המיובלות מההליכה הממושכת. מבלי לחשוב, מניחה את התיבה הקטנה על פני המים, שותה לרוויה ממימי היאור המפיחים חיים בגופה הכואב והדואב. ידיה הקטנות נושאות מהמים הצוננים, שוטפות את פניה הצעירות, העייפות והלאות. מרים שוכחת היכן היא נמצאת, כל כולה מתענגת מהחיות הרעננה השופעת בתוכה, המשכחת את הכאב.

קול קריאות נשים נשמע באוזניה, תולש אותה מהרגשת עינוגה, משיב אותה אל המציאות. מרים מסתובבת לאחוז בתיבה, להצפין את אחיה הקטן. אך התיבה איננה, גל קטן הסיט את התיבה ממקומה, נשא אותה בזרם המים למרכז הנהר, מוביל אותה אל הלא נודע.

מרים נושאת עיניה באימה, התיבה הקטנה ובה אחיה הטהור נישאת על גבי המים ולעבר קבוצת נשים מצריות המתקרבות לנהר.

ימי בראשית

שם הפרק: עקדה

שלושה ימים חלפו מאז צאת אברהם  מביתו, הרגליים כאילו צועדות מעצמן אל עבר המקום שבו אמור הוא להקריב את בנו. גוף פועל מאליו, מונע בכוח עצמו, דוחה את המניעות המנסות לשטוף אותו כגלים המנסים לכסות את החוף.

אברהם נעצר במקום כאדם שנבלם על ידי כוח עצום ממנו. על ראש ההר הנישא לפניו נגלה לעיניו עמוד ענן, ובליבו אש יוקדת העולה לגנזי מרומים. עיניו לטושות במחזה הפלאי, פיו פעור בתדהמה. רגעים ספורים עמד על עומדו לטוש עיניים, אברהם מאלץ את עצמו להתבונן על בני לווייתו, רואה את יצחק עומד כמהופנט, ועיניו תלויות אל ראש ההר.
"אתה רואה?…" לוחש לבנו. יצחק מהנהן בלי להסיר עיניו מהמחזה. אברהם מתבונן באליעזר ובישמעאל המביטים עליו ועל בנו בתמיהה. "הרואים אתם משהו בראש ההר?" שואל ויודע את התשובה.
"אתה מתכוון לעצים שם?" שואל ִישמעאל בפליאה על מה ולמה אביו מתפעל.
"לא משנה", נאנח אברהם עמוקות. "אתם תישארו כאן עם החמור!" מצווה על ִישמעאל אליעזר. "עם הדומה לחמור! מה הוא איננו רואה, אף אתם אינכם רואים", חושב בליבו.
"בוא, יצחק!" אומר לבנו, תולשו מקיבוע עיניו אל ראש ההר.
יצחק מתקדם אל אביו המעמיס על ידיו את עצי העולה אשר הביאו.
"אני והנער נלכה עד כה, ונשתחווה ונשובה אליכם", מפטיר מאחורי גבו אל שני הגברים המתבוננים באדונם ובבנו העוזבים אותם והולכים אל עבר ההר. האב ובנו התחילו לטפס במעלה ההר, מותירים מרחוק את מלוויהם. ההרגשה כי אין הגוף מעכב את הפעולה, והמחשבות על העתיד להיעשות אינן מהוות מכשול, ממלאות את אברהם בביטחון כי עושה הוא את הדבר הנכון.
"אבא", המחשבות על דברי הבחור הצעיר, אשר ניקרה לפניהם בדרך, לא הפסיקו לנקר במוחו של יצחק. השאלה הנוקבת, מיהו הקורבן אשר עתיד להיזבח לא נשאלה עד כה מפני הימצאותם של אליעזר וישמעאל בקרבת מקום.
אברהם הביט בבנו, כשהוא מצפה לשאלה שעמדה בקצה לשונו של בנו זה ימים מספר.
"הנה האש והעצים", אמר לאביו; יצחק השתהה שניות שנראו בעיניו כנצח. רוצה הוא לשאול וחושש שמא שאלתו איננה רצויה. "ואיה השה לעולה?"
אברהם נשם עמוקות, קול אנחה נשמע מפיו, הזמן כאילו עמד מלכת, בליל רגשות המנסים לגבור זה על זה נסערו בתוך ליבותיהם של האב ובנו העומדים זה כנגד זה; תחושה שכל המציאות הודממה, מצפה לתשובת האב לבנו.
"אלוקים יראה לו השה", המילים, שהפכו למוחשיות כמקבלות גוף וצלם, מתנפצות אל עבר יצחק. "אם השה לעולה…", אמר כמקבל גזירה אשר יודע שחייב לעשותה; "ואם לא השה, אזי לעולה בני…". דמעה סוררת ניסתה לפרוץ את מחסום העין של האב, הקרוע בין שתי אהבותיו, אהבת בוראו ואהבת בנו.
שניות ארוכות כנצח חלפו בקרב יצחק, עיניו נעצמו, ליבו מנסה להכיל את מאמר אביו. נשימה עמוקה משלימה עם ההכרח לעשות את המשימה האחרונה המוטלת עליו בחייו. חיוך קל עולה על דל שפתי יצחק ולאט הוא מתפשט גם על כל פניו: "יש לנו משימה חשובה לעשות, אבא".

אברהם הביט בבנו, שנראה לפתע מלא חדווה ושמחה: "כן, עלינו להמשיך בדרך". אברהם ויצחק המשיכו לטפס במעלה ההר, כשעל פניהם חיוך של אושר, המעיד כי מרוצים הם לעשות את החובה המוטלת על כתפיהם.
בראש ההר נגלה לעיני השניים המזבח העתיק: ערמת אבנים גדולה אשר הועמדה מקדמת דנא לשמש מקום להעלאת קורבנות. שישים ושתיים שנים חלפו מאז היה אברהם במקום זה; השנים נתנו את אותותיהן במזבח ההרוס למחצה. אברהם החל לבנות מחדש את המזבח בלב פועם ברינה, בעוד יצחק יושב בצד בפקודת אביו, שמא ייפצע חס ושלום, ויינתן בו מום וייפסל מלשמש קורבן.
הידיים פועלות ללא עכבות, מכינות את המקום שעליו יקריב האב את בנו. עצי העולה, שאותם נשאו עימם מביתם, מונחים בזהירות זה לצד זה בדייקנות.
אברהם ויצחק מביטים על המזבח בסיפוק, שמחים בתבניתו המושלמת לשם העלאת הקורבן. יצחק החל מטפס בזהירות על המזבח, מבין כי זהו המעשה אשר יש לעשותו עתה. "אבא, בבקשה קשור נא את ידיי ורגליי", מבקש בשלוות נפש, "בזאת, לצערי, לא אוכל לסייע בידך. אך בבקשה קשור נא אותי חזק, אבא, שמא יתגבר עליי הפחד, בראותי את המאכלת הבאה לשוחטני, ואזוז בלי כוונה וייפסל הקורבן, ותהיה השחיטה לא ראויה".
אברהם ניגש למלאכה, עוקד את בנו על גבי המזבח. החבלים נמתחים, קושרים את ידי יצחק מאחורי גבו עם רגליו. צעקות וצרחות נשמעות בתוככי ראשו של האב, מנסות להניאו מלעשות את המעשה אשר שום בר דעת לא יעשנו. קול בכיות ובקשות של תחנונים העולות ממקומות לא ברורים ומתחננות לפני מלך העולם לרחם על הבן העקוד. הייתה הרגשה כי כל הפמליה של מעלה צווחת ומפילה תחינה למען לא ייעשה המעשה האכזרי.
האב מתבונן על בנו העקוד, מנסה להתעלות מעל רחמיו ולעשות את המוטל עליו, בלי לערב במצוות הבורא את רגשותיו.

"אבא…", לחש יצחק לאביו האחוז בשרעפיו. אברהם ניתק לרגע ממקומו, מתבונן בבנו, מייחל שלא יבקשנו לחדול מהמעשה. "בבקשה, לאחר שתעלה את קורבנך, קח נא מעט מאפרי לאימי, שיהיה לה למזכרת ממני", רחשו שפתי הבן בעודו שרוע על המזבח.
אברהם ניגש לקחת בידו את המאכלת. הוא מנסה להושיט את ידו, אך נתקל בסירוב. המוח מצווה על היד לקחת את הסכין אשר בה אמור לשחוט את הקורבן, והוא חש את התנגדות הגוף לפעולתו.
הידיעה כי כל מעשיו עד עתה נעשו ללא התנגדות מצד הגוף מעבירה בליבו חשש שמא כפירה נפלה בליבו. מאבק איתנים בין הגוף לנשמה המצווה עליו, זיעה מתחילה לבצבץ ממצחו, ידיו רועדות קלות במאמץ להכניע את הגוף. היד הסוררת אוחזת בסכין, מתקרבת אל עבר הבן העקוד. הרגליים כבדות וממאנות לשאת את משקל הגוף הכובש אותן תחתיו. אברהם חושש כי כוחותיו יסתלקו ממנו בטרם יצליח לבצע את מצוות בוראו. המוח צורח על הגוף, מוכרח להכניע את הבהמיות להתעלות מעל הרגשות הפועלים. הלב מנסה לעצור את הרגליים, המתקרבות לאיטן אל עבר בנה יחידה של שרה,
אשת נעוריו. השכל מצווה את האב לעשות את חובתו. הלב מצווה את האב לחוס על בנו.
אברהם מביט בבנו אהובו, השוכב בעיניים עצומות בחוזקה על העצים, צווארו מתוח לאחוריו בציפייה. רעד קל עובר בגוף הבן, כשידו האוהבת של האב מונחת על צווארו. את כל תעצומות נפשם הם מגייסים על מנת להרגיע את הרעד האוחז בידיים ובכל הגוף.
אברהם מתחיל למשוך בכוח את ידו הימנית, האוחזת במאכלת, מאלץ את ידו להתקרב אל הצוואר המוכן לשחיטה. צרחות ממלאות את ראשו: "לאאאאא!!!" "אני חייב!!!" צווח בליבו כנגדן. העיניים שטופות בדמעות, הזולגות בחריצי הפנים, ניגרות על הזקן. המאכלת מונחת על מקום השחיטה היד מוכרחת לעשות את רצון בעליה. אברהם חש רוח של שלווה אופפת אותו, כשלפתע מרגיש הוא את ליבו מתמלא שמחה על הקורבן העתיד להעלות, על בנו שנבחר לכך.
"עכשיו…" חושב בקרבו, כשחש שגופו רגוע. מרגיש מתחת ידו האוחזת בצוואר בנו, כי אף הוא נרגע. אברהם מניע את ידו, חש את בחמימות הנוזל המכסה את ידו, מבין כי ידו החלה לחתוך בבשר בנו, יודע כי שניות ספורות מבדילות בינו לבין סיום הניסיון הקשה מנשוא.
"אברהם! אברהם!" הקול החודר פרץ אל תוך נבכי אברהם מקפיאו על עמדו, בולם את ידיו מלהמשיך במעשיו. הטיפות הניגרות מלחלחת את אצבעותיו, הנתונות עדיין על צווארו של בנו. הקול, כמלטף ומרגיע, מתפשט בחמימות בכל איבריו, תולש אותו מהמציאות ההזויה שבה היה שרוי. "הנני", אומר בלחש, מבין כי עד כאן היה הניסיון, שהיה אמור לעמוד בו.
"אל תשלח ידך אל הנער", ציווה ברכות הקול השמימי.
"אבל…", אברהם חש בלבול מציף את ליבו. הרגשת ההתבטלות לציווי, שניתן לו כי עליו לשחוט את בנו, ביטול גמור לגזירת מלך אשר לשם ביצועו, היה עליו לגייס את כל כוחות נפשו, ולשבור את מידת הרחמים הפועמת בקרבו, על מנת להצליח במשימתו שלפתע התבטלה. המאבק הפנימי המתיש, המותח את נפשו כדוגמת שני בני-אדם המושכים בחבל זה כנגד זה, שהופר כאשר אחד מהם משחרר את ידיו מהחבל. אברהם הרגיש את עצמו כנזרק אל אחוריו מכוח עצמו כאשר התבקש להרפות.
"בעבר אמרת לי: 'כי ביצחק ייקרא לך זרע', אחר כך אמרת לי: 'קח נא את בנך…' ועכשיו אתה אומר לי: 'אל תשלח ידך אל הנער?!'"
הרגשת תזזית מטורפת אחזה אותו: "אינני מבין…", מנסה הוא לומר ביודעו כי הצליח לכבוש את מידותיו למען עשות את המצווה שהוטלה עליו, וישמח עוד יותר על הציווי העכשווי להותיר את בנו חי. הוא חש במאבק בינו לבין עצמו המתלונן, כביכול, על ביטול הצו להרוג את בנו.
"לעולם לא ציוויתיך לשחוט את הנער, אלא רק להעלותו. עכשיו כשהעלית אותו, הורד אותו", פייס הקול בנינוחות כמתרץ את הסתירות.
אברהם שעיניו היו עצומות עד עתה בכל מעשה השחיטה, פוקח אותן לאט מצפה לראות את דם בנו הניגר על ידיו, אוחזות עדיין במאכלת ובצוואר יצחק. עיניו נפערות בתדהמה, בראותו כי הנוזל שהרטיב את ידיו היו דמעות עיניו הניגרות בשטף מבעד לעפעפיים החתומים. יצחק השוכב דומם על המזבח, נראה כי איננו נמצא בעולם כלל. פניו שלוות כעבד המוכן לעשות את המוטל עליו ללא עוררין. אברהם הביט בפני יצחק, שתמיד היו עדינות ואפילו נשיות במקצת, ושם ליבו כי אין אלו הפנים עצומות העיניים הנראות אליו עתה. המראה הנשי התחלף למראה של גבר עז, היכול להתמודד בניסיונות קשים מנשוא. "משהו גדול התחולל בבני היום…", חשב אברהם בליבו.
"אולי אך אשחט מעט?…" לחש אברהם.
"אל תעש לו מאומה, אל תעשה בו מום", אמר הקול, ביודעו כי מוכנות האב והבן לעשות את המעשה הייתה שלימה. "כי עתה ידעתי, כי ירא אלוקים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. יודע אני כי מבחינתך היית מסיים את המעשה, אך אני איני רוצה בכך".
יצחק פקח את עיניו, חש את הצריבה בעיניו הרטובות מדמעות אביו. מבטו מזוגג, כמו אינו יודע היכן הוא נמצא, שמא חי ואולי מת. חש את ליבו הפועם בקרבו באופן שונה, נזכר בחיזיון שחזה, בהיותו מוכן לשחיטה. המראות המפעימים שראה בעולמות שמעבר, בהיות ליבו פורח מקרבו, מתמזג עם אלוקיו, מתבטל.
עיניו מביטות אל פני אביו האהוב, רואות אותו מתבונן אליו חזרה.
"זה נגמר…", לוחש האב, "תם הניסיון…"
אברהם מבתק את החבלים העוקדים את בנו. יצחק יורד מעל גבי המזבח, חש רוח חדשה מפעמת בקרבו. מרגיש לפתע כאדם אשר יוכל לעמוד בכל ניסיון ובכל אתגר אשר צופן לו העתיד. קול רחש חזק הסיט את תשומת לב האב והבן המתבוננים זה בזה. הם הפנו מבטם, ולעיניהם נגלה ַאִיל אחוז בסבך שיח בקרניו. האב והבן ניגשים אל האיל, עוקדים אותו ומעלים אותו לקורבן.
"יהי רצון מלפניך, שיהיה זה כאילו העליתי את בני לפניך…", לוחש אברהם תפילה.
"יהי רצון מלפניך, שיהיה זה כאילו העלו אותי קורבן לפניך…", מתפלל יצחק.
"יהי רצון, שאם יחטאו צאצאיי לעתיד, תזכור להם את העקדה אשר עקדתי את בני על המזבח לפניך ותסלח לבניך על חטאתם", מתחנן אברהם.
הקול נשמע לאברהם: "בי נשבעתי נאום ה', כי יען אשר עשית את הדבר הזה, ולא חשכת את בנך את יחידך, כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, וירש זרעך את שער אויביו, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, עקב אשר שמעת בקולי".
אברהם ויצחק מתבוננים על האש היוקדת העוטפת את האיל שהוקרב. אט אט האש דועכת, תימור העשן עולה אל-על לרצון.

"בוא נחזור אל הנערים", אמר אברהם ליצחק כשדעכה האש,"ונשובה אל ביתנו בבאר שבע".

0
    0
    עגלת הקניות שלך
    העגלה שלך ריקהחזרה לחנות
      חשב משלוח
      Apply Coupon
      דילוג לתוכן