עמוס ישב בחדרו, מביט מעבר לחלון על צאנו הרועה באחו. על כר הדשא הנרחב יושבות חבורות בחורים מפועליו, הלומדים בחדווה ביום מנוחתם. חיוך עולה על פניו ממשמע קולות צחוקם של הרועים הלומדים בשמחה. קול אוושת העלים הרוקדים במשב הרוח משרה על ליבו רגיעה ביום הקדוש. שמחה ממלאה את ליבו בהיזכרו בלימוד שלמד כל הלילה ובתפילת השחר שערך בשמחה עם פועליו, שהפכו גם לתלמידיו. מעבר לקיר בוקע צליל רחישת מזמורי תהילים, העולים מפי הנערות המכינות את סעודת הבוקר. ריח התבשילים והמאפים ממלא את הבית. ילד קטן יוצא בריצה מהמטבח לבשר ללומדים שסעודת החג מחכה להם על השולחן. הבחורים קמים לאיטם, מתמתחים מעט, מנסים לשחרר את העייפות הפושה בגוף לאחר ליל הלימוד הארוך.
"אתם נראים כמו חבורת זקנים", צחק בשובבות הילד המבשר, "אני בטוח שאשיג את כולכם ואגמור לכם את כל האוכל", אמר והחל רץ לכיוון חדר האוכל.
הבחורים החלו למהר בחיוך. אחד הבחורים רץ אחר הילד והניף אותו על כתפיו, "נראה אותך מגיע לאוכל כשתשב כל הסעודה על הכתפיים שלי", סח בצחוק. הבחורים הצטרפו לצחוקו למראה הילד, המנסה להשתחרר כשאף הוא צוחק בחדווה.
סעודת החג התנהלה בשמחה, תחושת נעימות ורוגע אפפה את הסועדים. עובדים שאך לא מזמן החלו לעבוד אצל עמוס, מגניבים מבטים משתאים זה לזה ממראה השפע המוגש לפניהם, משתדלים לא לאכול ברעבתנות את המטעמים הנפלאים. נתחי בשר משובח, עופות ממולאים ושאר תבשילים מוגשים שוב ושוב, מחליפים את הקערות המהודרות שהתרוקנו. יין משובח מבשם את סעודת החג הנפלאה. מדי פעם בפעם, מרים עמוס, היושב בראש השולחן, את מבטו כלפי אחד העובדים המבוגרים, נותן לו את רשות הדיבור. דברי התורה קולחים ומשובבים את לב השומעים הצעירים.
"כתוב בתורה: 'יום השישי ויכולו השמיים והארץ'", דרש אחד העובדים. "נשאלת השאלה, מדוע כתוב השישי בה' הידיעה? התשובה היא – השישי המיוחד! יום השישי בסיוון, יום מתן תורה. היום, לפני שש מאות ותשעים ושלוש שנים, נתן לנו השם את התורה במעמד הנשגב בהר סיני. במעמד הבריאה התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית: 'אם מקבלים עליהם ישראל את התורה ביום השישי בסיוון, הריני נותן להם כלליות של השמיים והארץ. שמיים זו רוחניות וארץ זו גשמיות. אם הם ישמרו את תורתי, אתן להם כלליות של שפע גשמי ורוחני, ואם לאו, ממילא הם יכלו – מלשון כליה, רוחנית וגשמית". הדובר הפסיק לרגע קט, כדי לתת לשומעים להפנים את הדברים. הוא המשיך בדבריו: "אני רוצה להרים כוסית במעמד זה ולברך את אדוננו עמוס הצדיק, שהשם יתברך יוסיף לו עוד שפע רוחניות וגשמיות, ויזכה להעמיד עוד תלמידים רבים ההולכים בדרך השם ודבקים בתורה, ויזכה את כולנו שנהיה ראויים להיות מהסמוכים על שולחנו תמיד".
כל המסובים הצטרפו לברכה, נושאים כוס לכבודו של המעסיק רחב הלב. עמוס נשא גם הוא כוסו אך בחוסר נוחות, נראה כאילו הוא היה מעדיף שהכיסא עליו הוא יושב יבלע אותו. "אמן... וכן לכולכם...", גמגם בבושה.
הסעודה נמשכה, את קערות הבשר החליפו פירות ומאפים משובחים. נראה כי המסובים שכחו לגמרי את העייפות אחרי לילה נטול שינה. שיחות נרקמות בין איש לרעו מסביב לשולחן, אחוות רעים פורצת את גבולות הגיל והמעמד.
המסובים הרימו בפליאה את מבטיהם, מתבוננים בכוסות היין הגועשות על השולחן. קול צווחת אימה נשמעה מכיוון האולם שבו ישבו הנשים לסעוד את סעודת החג. קערות ובקבוקי יין נשמטו מעל השולחן והתנפצו ברעש על הארץ הרועדת.
"זאת רעידת אדמה!!! כולם החוצה מיד!!! היזהרו על הילדים!!!", צעק אחד הזקנים, כשהוא מביט בחרדה על חתיכות טיח הנושרות מהתקרה הגבוהה. רחש קורות העץ המפצפצות החיש את האנשים להימלט בטרם תקרוס התקרה. כל המסובים החלו לפנות בזריזות את אולם האוכל הגדול, בחורים נושאים את הילדים בידיהם, מסוככים על ראש הילדים בגופם מפני הנשורת. האדמה הרוגשת מקשה על הריצה, נותנת הרגשה שהארץ עומדת להישמט מתחת לרגליים הממהרות.
האנשים העומדים בשטח הפתוח מביטים זה בזה באימה, תרים בעיניהם לראות אם כולם יצאו. "איפה עמוס הנביא?", שאל אחד הזקנים בפחד כשהבין שעמוס לא יצא מהאולם. כל הקהל הביטו סביבותיהם כשפחד נסוך על פניהם. שני בחורים החלו רצים אל עבר האולם, מוכנים לסכן את נפשם על מנת לחלץ את אדונם האהוב שנשאר מאחור. כל הנוכחים הביטו בשני הבחורים בנשימה עצורה, נושאים בחשש תפילה לשלום אדונם.
עמוס הגיח מאחורי האולם, בולם את הבחורים מלהיכנס אל תוך הסכנה. "וידאתי שכל הנשים יצאו", גמגם בהתנצלות. "כולם בסדר?", שאל.
"כן אדוני. ברוך השם, כולם יצאו בשלום", ענה הבחור בנשימת הרווחה, כשהוא חש את הארץ נרגעת תחתיהם.
"שאף אחד לא יעז להיכנס פנימה בשעה הקרובה", ציווה אחד הזקנים, "לעיתים, רעד האדמה מגיע בגלים זה אחר זה. נוודא שהכול נרגע ואז ניכנס לראות מה הנזק, ואם אפשר להוציא משם מזון לילדים לארוחת צהריים".
"כמו ביום מתן תורה", סח אחד הבחורים כשגופו עדיין רועד מהלחץ הנפשי שנוצר, "גם שם כל העולם רעד".
"להבדיל...", סח עמוס כשפניו נוגות. הוא התיישב לאיטו על כר הדשא, מתבונן בהורים המרגיעים את ילדיהם ברכות. כמה בחורים צעירים סחים ביניהם במעין התלהבות על המאורע המסעיר ששיבש את החג. הזקנים מתכנסים לתוך עצמם בהרהורים, כשהם מגניבים מדי פעם בפעם מבט לעבר אדונם, שעצב ממלא את פניו ביום שאמור להיות רווי שמחה ואושר.
שעות הבוקר חלפו. כמה בחורים נכנסו בזהירות לאולם האוכל ומשו החוצה את האוכלים שנותרו בשלמותם. ההוראה אסרה להיכנס לבתים בטרם יבדקו היטב במוצאי החג את מידת הנזק שנגרם. האנשים התקבצו מתחת לעצים כדי להסתופף בצילם, שמחים על משבי הרוח המרעננים. בחורים צעירים החלו מתנמנמים לאחר ליל הלימוד הארוך והרפתקאות היום. עמוס יושב בדממה מכונס בתוך עצמו, מנסה להבין על מה הייתה הצרה הזאת. הוא נשא לאיטו את עיניו צפונה לעבר ירושלים, וראה איש צעיר פוסע בבהילות לכיוונו. עמוס אימץ את עיניו כדי לנסות להבחין מיהו האיש. מבע הכרה עלה על פניו והוא קם לקדם את האורח הצעיר והנכבד.
האורח קד לכבוד הנביא. הוא נאנח עמוקות, מצטער שעליו להיות מבשר בשורות מרות.
"שלום עליכם, ישעיהו, מה שלום אביך?", שאל עמוס, כשעל פניו נשקפת דאגה ממראה פני ישעיהו.
"עליכם השלום, אדוני עמוס. אבי, ברוך השם, בקו הבריאות. הוא שלח אותי אליך לדרוש בשלומך", השיב כשפניו נפולות.
"שב וספר לי בבקשה מה קרה?", ביקש עמוס בקצרה, יודע כי האיש שמולו מכיר במגבלתו.
בחור צעיר מיהר להביא מים לאורח שהגיע מרחוק. ישעיהו הודה לבחור ושתה במבט מבויש.
"אדוני, אינני יודע איך להבין את מה שקרה היום", החל ישעיהו את סיפור הדברים. "איני מצליח להבין מה קרה למלך עוזיהו בן אמציה. אתה יודע שאני מכיר אותו מהיום שנולדתי, ואף שהוא גדול ממני בכעשר שנים, כל הזמן היו יחסי חברות טובים בינינו. תמיד ראיתי בו כאח גדול, מפני שאנחנו בני דודים, והוא היה תמיד מסתופף בצילו של אבי היקר אמוץ הנביא. אבי אהב אותו כבן, ונהג לשבת איתו בכל יום שעות רבות ללמוד תורה, כידוע לאדוני. גם לאחר שעלה עוזיהו לכס המלכות המשיך אבי ללמוד איתו. אני יודע שגם אתה, אדוני, היית מגיע לעיתים תכופות לשבת בחברת המלך וללמדו".
ישעיהו נראה מבולבל מהתהפוכות שקרו בו ביום. "הוא היה צדיק כל כך, עד שתמיד ראיתי בו המשך ישיר של דוד המלך ושלמה המלך, עליהם השלום. שמחתי שאני זוכה לגדול בדור שבו המלך הוא איש צדיק ועניו, אדם משכמו ומעלה, שהצליח באחת עשרה שנים לרומם את הממלכה לימי הזוהר של המלכים הקדומים".
ישעיהו נאנח קשות בטרם המשיך. "אני לא יודע מה עבר בראשו היום! הוא הגיע בבוקר מוקדם לבית המקדש. כרגיל, הכוהנים, ובראשם עזריהו כוהן הראש, קידמו את פניו בברכה. להפתעתם, אמר להם עוזיהו שהוא לא הגיע על מנת לשבת בעזרה כימים ימימה. אלא שהוא הגיע למסקנה שעליו לשמש ככוהן גדול בבית המקדש ולהקטיר קטורת. עזריהו ניסה להניא אותו מהמעשה, אבל עוזיהו איים עליו שאם הוא יפריע לו הוא יוצא להורג. עוזיהו נכנס לקודש על מנת להקטיר את קטורת הבשמים, ועזריהו התגנב אחריו פנימה עם עוד כשמונים כוהנים וניסה שוב לדבר על ליבו. המלך כעס מאוד ורצה לסטור על פניו של עזריהו. לפני שהוא הצליח לעשות זאת, החלה האדמה לרעוד והמזבח נקרע לשניים, האדמה נבקעה וכולם יצאו בבהלה מהקודש. כשהם הגיעו ליד המזבח החיצון, הבחין עזריהו שעל מצחו של המלך פרחה צרעת. הכוהנים מיהרו להוציא את המצורע אל מחוץ לבית המקדש בשביל שהמקדש לא ייטמא. ההרס והחורבן שנגרמו בעיר עצומים. בכל מקום היו גוויות של אנשים שנקברו מתחת להריסות. ההערכות בעיר אומרות שיש לפחות עשרת אלפים הרוגים בירושלים. על האסון שבערים הקרובות אין נתונים עדיין".
עמוס התייפח בכבדות, חש שגופו מתרסק לרסיסים מצער על האובדן והמוות שהתרגשו עקב גבהות ליבו של המלך. "נגעים באים על גבהות הלב. עם אומלל ומלך אומלל", סח בצער עמוק.
"אני ממש לא מצליח להבין איך זה קורה להם!", התפרץ ישעיהו בבכי, "מה היצר הרע הזה?! אני מכיר את עוזיהו! הוא לא היה מאותם מעמידי פנים, שנראים כלפי חוץ צדיקים ובתוכם הם אנשים רשעים. אני מכיר אותו לפני ולפנים! הוא צדיק! משהו זר ומוזר עבר עליו והוציא אותו מדעתו!". הוא הביט בעמוס, המתבונן בו בחמלה על השבר שנבקע בליבו. "אני גם יודע שהוא התחרט מעומק ליבו כשהוא קלט מה הוא עשה", המשיך ישעיהו בבכי. "אדוני יודע איפה עוזיהו המלך נמצא עכשיו?", שאל.
עמוס הניד בלב כבד את ראשו בשלילה.
"הוא הלך ישר אל בית הקברות שמחוץ לירושלים. המלך התיישב בין הקברים והחל לבכות במר ליבו. הוא אמר שהוא יבלה את שאר ימי חייו בבית הקברות, ושמעכשיו והלאה הוא חופשי מכס המלכות והוא יחיה בבית הקברות עד יום מותו", התייפח ישעיהו.
עמוס התקרב לבחור השבור וחיבק בנחמה את כתפיו. ישעיהו הניח ראשו על עמוס וגעה בבכי דואב, שפרץ ממעמקי ליבו. "עתה, נטל המלוכה ישוב וירבוץ שוב על כתפי אבי, מכיוון שאין למלך ילדים", אמר בכאב. "הוא ויכליהו, אלמנת אמציה, יצטרכו שוב לנהל את ענייני הממלכה. הם בוודאי לא ישאירו לירושה בת צדוק, אשת המלך, לנהל את הממלכה. אף שהיא אישה טובה, היא עדיין צעירה ורחוקה מלהיות מסוגלת לנהל ממלכה גדולה ומפוארת כממלכת יהודה". ישעיהו נאנח שוב בכאב ואמר כמדבר אל עצמו: "איך אוכל אני להמשיך ולהתעלות אם אבי יהיה טרוד כל היום בענייני הממלכה? אני חייב מישהו שאוכל להסתופף מתחת לכנפיו וללמוד את תורת השם".
הוא התרחק מעט מעמוס, זיק של תקווה התנוצץ בעיניו, "אדוני הנביא, בבקשה! אל נא תדחה אותי מלהתקרב להשם. האם אוכל להישאר עימך ולקבל ממך תורה?", שאל בתחינה.
עמוס הביט בישעיהו באהבה והניד בראשו לחיוב, "במידה שאביך ייתן את ברכתו לדבר", אמר.
ישעיהו חיבק ונישק את ידי הנביא, דמעות של אושר מילאו את עיניו, "הוא ייתן!", פסק ישעיהו.
ישעיהו מיהר לחדר שהוקצה לו, התיישב על המיטה הרכה, חש בעליצות ליבו על הזכות שניתנה לו ללמוד מנביא מופלג כעמוס, מתערבת עם הצער על האובדן שנגרם. הוא מרגיש שהחיוך אינו רוצה לסור מפניו על אף תהפוכות היום גדוש המעללים. הוא עצם עיניו, מנסה להשקיט את סערת רוחו. נשימותיו הופכות סדורות יותר ויותר. המוח מתנקה ממחשבות מבלבלות ולא ממוקדות, רעשי הרקע של רשרוש העצים ברוח המנשבת, ופעיית הצאן ונביחות הכלבים, נעלמים מחוסר עניין. מתח השרירים שאומצו מההליכה הממושכת מתרופף, הכאב ואי הנוחות מתפוגגים באין מחשבה שמתעסקת בהם. רגיעה מוחלטת...
עיניו נפערות בלבנוניות. כביכול, רואה במחזה את השם כמלך אדיר היושב על כיסא הכבוד, רגליו נתונות על בית המקדש כעל הדום, ושולי גלימתו ממלאים את ההיכל. שרפים, מלאכי השרת, יפים ומושלמים בזיוום ותוארם מרחפים סביבו, שש כנפים לכל אחד. שתי כנפים מכסות את הפנים, שתי כנפים מכסים את הרגליים, ובשתיים מעופפים. המלאכים קוראים זה לזה, מתאמים את קולם לקרוא בבת אחת. "קדוש, קדוש, קדוש, השם צבאות", אומרים יחדיו כשקול כולם יוצא כאחד מכל אחד מהם. ההבנה ניתנת בליבו: קדוש בשמי המרום העליונים, בבית שכינתו. קדוש על הארץ, מעשה גבורתו. קדוש לעולם ולעולמי עולמים השם צבאות, מלוא כל הארץ זיו יוקרתו. רעד עובר בהיכל, מזעזע את אמות הסיפים מקול קריאת המלאכים, עשן ממלא את הבית. בעיני רוחו, רואה ישעיהו את המלאכים רוצים לשרוף את עוזיהו המלך על חטאו, מבין כעת כי הרעד הינו רעש האדמה שנוצר. בת קול יוצאת ועוצרת את השרפים מלשרוף את המלך שערער על הכהונה, 'צרעת תזרח במצחו ולא ימות', אומרת בת הקול.
ישעיהו חש באימה המשתלטת עליו, "אוי לי כי נדמיתי, הריני מת כי ראיתי את פני השכינה", סח ברעד, "כי איש טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב, כי את המלך השם צבאות ראו עיניי!".
אחד מן השרפים מעופף אל המזבח, לוקח במלקחיים גחל בוער מהאש היוקדת. הוא מגיע אל ישעיהו ההלום ומניח את הגחל על שפתיו. "הנה נגע זה על שפתיך, וסר עוונך וחטאתך תכופר", אומר השרף. הנביא מייבב בבכי, יודע בעצמו שהעונש הגיע לו מכיוון שקטרג על עם ישראל.
קול יוצא ממלך הכבוד: "את מי אשלח להוכיח את ישראל? שלחתי את עמוס הנביא והיו מבזים אותו על גמגומו", שואל הקול.
ישעיהו מבין שהדברים מכוונים אליו, "הנני, שלחני", אומר בהכנעה.
"לך ואמרת לעם הזה: שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל-תָּבִינוּ, וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל-תֵּדָעוּ. שומעים אתם את דברי הנביאים ואינכם נותנים לב להבין, רואים אתם את נפלאותיי והניסים שאני עושה עימכם ואינכם שמים על לב לדעת אותי", סח הקול הכואב. "הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה, וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע. פֶּן-יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע, וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לו. מכבידים הם את ליבם על מנת לא ללכת בדרכי, עוצמים את עיניהם מלראות את הטוב ועוצמים אוזניהם מלקבל את תוכחת הנביאים. והכול בשביל לא לחזור אל דרכי ולרפא את חוליים".
הנביא החל בוכה במר ליבו: "עד מתי, השם, הם יכבידו את ליבם?", שאל.
בת הקול עונה בעצב: "עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב, וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם, וְהָאֲדָמָה, תִּשָּׁאֶה שְׁמָמה. וְרִחַק השם אֶת הָאָדָם, וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה, וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר, כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן, אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם, זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ. יודע אני כי הם לא ישובו אליי עד שאשלח אותם לגלות ואשאיר את עריהם מבלי יושב. הארץ תיעזב מהם, ומתי המעט שיישארו יעברו צירוף אחר צירוף, עד שרק הצדיקים שביניהם יהיו ראויים לשוב ולהיות ניצבים בה".
ישעיהו פוקח את עיניו, חש את חזון הנבואה המטלטל פג. יודע הוא כי דרך ארוכה עוד לפניו בטרם יוכל להעביר את דבריו לעם.
. אני רואה את המשך השיגעון בספר הבא, שאני שוקד על כתיבתו. "חזיונות ומלכים" כולל בתוכו כמה מגדולי הנביאים: ישעיהו, ירמיהו, הושע, עמוס, וגם את יונה. לכן הפעם, במקום לחבוש קסדה (כפי שהצעתי בהקדמה לספר הקודם), שימו עליכם חליפת צלילה ובלוני חמצן. שחררו את עצמכם מטרדות העולם הזה, קחו נשימה ארוכה ו... אנחנו קופצים לצלילה בתוך המים העמוקים של התנ"ך, למצוא עוד קצת אוצרות...
