פרק לדוגמא על נהרות בבל

נהמות האריות הרעידו את גופו של המלך. החיות האצילות הרגילות לחיות חופשיות בטבע הפראי זעמו על תנאי כליאתן. בור עצום ובראשו פתח גדול המכוסה בסלע מסותת ענק היווה את ביתם של האריות העצומים. מאות האריות הסתובבו בתוך המערה הענקית שחלונות זכוכית גדולים בה איפשרו להביט בחיות הטרף. אור קל פצע לתוך המערה, מאיר על האריות הנעים מצד לצד בעצבנות. המלך, דניאל והשרים המהלכים אחריהם הגיעו לפתח הגוב. דניאל הביט במלך הממאן לצוות את שומרי המערה לפתוח את הפתח. בחיוך עדין ביקש מהשומרים להסיר את הסלע המסותת הגדול. שאגות אדירות שבקעו מפי המערה בלמו את השומרים המנסים להזיז את הסלע הגדול הסוגר את פתח גוב האריות. הם נשמו עמוקות, מנסים להסתיר את פחדם מהיצורים שאותם עליהם לשמור. "הם עדיין לא קיבלו ארוחת בוקר, אדוני המלך", סח שומר האריות האחראי בפחד. "לא ידענו שהמלך מגיע היום. אם המלך רוצה להסתכל קצת איך חיות המחמד שלו אוכלות, אדאג מייד שיביאו לכאן את האוכל שלהם". אחד השרים צחק בהנאה. "אפשר לחסוך היום באוכל, היום חיות המחמד של המלך יסתפקו בו", אמר כשהוא מצביע על דניאל. השומר גיחך בטמטום. "איך יספיק איש אחד רזה ליותר מאלף וארבע מאות אריות?", שאל את השר בחיוך. "כל אריה אוכל קרוב לשבעה קילו בשר ביום, אנחנו צריכים בערך עשר טון בשר ביום בשביל שהם יהיו רגועים, זאת אומרת בסביבות עשרים וחמישה ראש בקר בכל יום!". הוא הביט בשאר השומרים המפוחדים. "הוא רוצה שאיש אחד זקן יספיק לכולם…", סח בביטול, "לכו, הביאו להם ארוחת בוקר…", ציווה את השומרים. השר התקרב לשומר בכעס וסטר על פניו. "אמרתי שרק הוא ייכנס לשם היום", אמר בזעם. "הדבר היחיד שייכנס עם האיש הזקן פנימה יהיה אתה, אם תמשיך להכעיס אותי!", הזהיר כשהוא מביט בשומר בשנאה. "אדוני המלך, נראה לי שהגיע הזמן שתוכיח לעולם שאתה באמת המלך ושנתיניך צריכים לשמוע בקולך!", אמר השר למלך כשהוא מחווה על הפתח, כמראה את הדרך לדניאל. המלך נרתע לאחוריו, דמעות זלגו מעיניו בהביטו אל דניאל. הוא ניסה לפצות את פיו, לומר דבר מה שיציל את ידידו, אך דבריו נאלמו. דניאל הניח את ידו על זרוע המלך ולחץ עליה מעט בידידות. "אל תדאג, ידידי, הכול לטובה", סח בחיוך. הוא ניגש לעבר השומר האחראי. "יש לך חבל להוריד אותי פנימה? זה נראה לי גבוה ואני כבר לא כל כך צעיר. אני לא רוצה לשבור בטעות רגל, חס ושלום", אמר בפשיטות. השומר הביט בזקן כבמשוגע, מבלי להצליח לבלום את עצמו החל צוחק בקולי קולות. השרים ושאר השומרים הצטרפו לצחוקו המתפרץ. "אתה לא תספיק להגיע לארץ, משוגע, הם נמצאים מתחת לפתח, מחכים לאכול אותך לארוחת בוקר. עוד בטרם תגיע לארץ הם יקרעו אותך לגזרים", סח השומר בצחוקו. "ובכל זאת, אשמח אם תורידו אותי בחבל, אינני רוצה ליפול על אחד האריות המסכנים ולפגוע בו", ביקש שוב דניאל בחיוך. השומר הצביע על ראשו, מראה בידו לחבריו שהאיש העומד מולם איננו שפוי. "לא רוצה לפגוע באריות…", אמר בחיוך. "הבא לו חבל מיד!", צרח המלך המאבד את סבלנותו מהמתח לפני הוצאת אהובו להורג בגלל שריו הנכלוליים. "הביאו מייד חבל!", צווח השומר האחראי על פקודיו כשהוא רועד מפחד מהמלך המביט בו בזעם. שניות חלפו והשומרים המפוחדים הביאו חבל. במהירות קשרו לולאה בראשו, מסבירים לדניאל להכניס את רגלו לתוך הלולאה ולאחוז בחבל בחוזקה. שאגות זועמות עלו מפי גוב האריות כאשר דניאל התיישב על שפת הבור, מתכונן לירידתו מטה. "אנחנו נשמור לך על הבית…", סח אחד השרים בחיוך מזלזל לדניאל. דניאל הביט מטה אל האריות המנסים לזנק אליו. הוא הרים עיניו והתבונן בשרים. "אין אדם צריך לחשוש מחיות טרף הולכות על ארבע, החיות ההולכות על שתיים הרבה יותר מסוכנות. ברוך השם, כשם שהוא הציל אותי שנים רבות כשהייתי ביניכם, החיות ההולכות על שתיים, כך הוא יציל אותי כשאהיה בחברת הולכי על ארבע", סח בחיוך. "הורידו אותו!", ציווה השר כשהוא לא מצליח לנתק את עיניו מחיוכו הרגוע של האיש השנוא עליו. "אם הוא ייצא משם חי…", סח המלך בתקווה. "הוא לא!", אמרו כמה שרים בגיחוך. "אני נשבע שאם הוא ייצא משם חי, כולכם וכל בני משפחותיכם תיכנסו פנימה לעשות טיול בגן החיות שלי", אמר המלך בשנאה. דניאל התבונן באריות הנמצאים תחתיו, חלקם מנסים לנתר אל הטרף היורד לאיטו אליהם. הוא ציווה את ליבו לפעום כהרגלו, מדבק דעתו בבורא. ליבו רחש תפילה. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי…", לחשו שפתיו. הוא הביט באריות, רואה אותם נעים כבהילוך איטי, יצורים שאותם ברא האלוקים למטרות מסוימות. הוא ראה את הכוחות האלוקיים המפעילים אותם, חזה בצירופי האותיות המהווים את תבניתם. אריה, ראיה, יראה, בגימטרייה גבורה. הוא ראה כל פרט ופרט מהיצור המלכותי, חש את חיבורו ליצור האצילי המסמל את משפחת בית דוד אשר הוא נמנה עליה. הוא ראה את עיניהם הנעוצות בו, חלקם מתחילים לנוע לאחוריהם, נמנעים מלנתר לעברו. נהמות היצורים האימתניים הפכו לחלושות, כמנסים להבין האם יכולים או רשאים לפגוע בבן האדם אשר מורד אליהם. הם המשיכו לסגת, נועצים עיניהם בחשש בפלא המתרחש מול עיניהם החייתיות השוחרות למאכל. דניאל חש את רגליו נושקות לקרקע, עיניו הביטו בכבוד באריה עצום העומד מולו. האריה הרכין את ראשו מעט. הוא התקרב באיטיות לבן האדם העומד זקוף בלב גוב האריות. דניאל הניח את ידו על כתפו השרירית המעוצבת להפליא של האריה, כטופח על שכמו של חבר שווה ערך. "למה נהיה שם שקט?", שאל השר את השומר המנסה לדחוף את הסלע המכסה את פי המערה עם חבריו. "אני לא יודע!", ענה השומר בזעם, "אתה רוצה לרדת פנימה לראות מה קורה?!". "סגרו את הפתח!", צרח המלך שהניח את ידיו על אוזניו כל העת על מנת שלא לשמוע את צווחות חברו האהוב. "אטמו אותו היטב!", המשיך לצעוק כשראה את השומרים מניחים את הסלע המסותת הגדול על הפתח. "שימו את השרשראות הסוגרות את הפתח ונעלו אותם במנעול!", ציווה. המלך הביט בשריו הנראים מבולבלים, לא יודע על השקט שהשתרר כשהורד דניאל אל תוך המערה. "שפכו על המנעול שעווה! אני רוצה לחתום בטבעתי על השעווה בכדי שאף אחד לא יפתח את הפתח בלי שאהיה נוכח", ציווה בזעם. "אני מכיר אתכם יותר מדי טוב", סנט בשנאה לשרים. "אם הוא חי, אתם מסוגלים לבוא הנה בלילה ולזרוק עליו חיצים או אבנים". "גם אנחנו נחתום בטבעותינו", אמר השר הזקן כמתריס, "כדי שלא תבוא באמצע הלילה לנסות להציל את היהודון האהוב שלך מהאריות". השומרים הביטו בפליאה במלך והשרים החותמים בטבעותיהם על השעווה הנמסה, משוכנעים שהאיש שהורד מטה אינו בין החיים. דריווש נכנס לחדרו חפוי ראש, איננו מצליח לעצור את דמעותיו הנושרות מעיניו. משרת מיהר אל אדונו, מנסה לסייע למלך להוריד את שכמיית המלכות מעל כתפיו ואת הכתר שלראשו. המלך השליך את השכמייה והכתר לארץ מבלי להמתין למשרת הנדהם. המלך צנח על הארץ, נשען על מיטתו כשהוא מליט את ראשו בידיו. המשרת הרועד מאימה ניסה להבין מה עליו לעשות. הוא התבונן במלך באוזלת יד. "האוכל להביא לאדוני משהו לשתות?….", שאל בחשש. "לא!". "אולי אדוני המלך ירצה משהו לאכול?…", שאל לאחר שניות ארוכות של דממה מעיקה שרק גניחות המלך מפירות אותה. "לא!". "שאקרא למנגנים שינעימו את האווירה לאדוני המלך?…", שאל בניסיון למצוא פתרון למצוקה. "לא!". "אולי אחת או יותר מנשות המלך?…", לחש בתקווה. "לא!", ענה המלך באנחה. "אולי…", ניסה להמשיך ולחקור מה יעודד את רוחו של המלך. "אולי שקט?! צא מכאן והשאר אותי לבדי!", צעק המלך בחוסר סבלנות על המשרת המסור. המשרת מיהר לברוח מהחדר, חש את עיניו זולגות מפחד ומצער המלך. "אם הוא חי, אני אהרוג את כולם!", חשב המלך כשהוא חש את זעמו על עצמו גואה מהדרך בה הצליחו שריו להתל בו. "לא רק אותם, גם את נשיהם וילדיהם!", המשיך לרקום במוחו את הנקמה המתוקה. "אדאג שדניאל יעלה לגדולה רבה יותר! הוא יהיה משנה למלך!". הוא פרץ בבכי במר נפשו. "דניאל מת! את מי תעלה לגדולה?…", שאל בתרעומת את עצמו. "הם הצליחו לנתב אותך ולשחק בך כבילד קטן ושוטה", היכה בעצמו בזעם. "אפילו קבר לא יהיה לדניאל המסכן שלי…", חשב בכאב. "אני אהרוג אותם בכל מקרה…", לחש בצער כשהוא נשכב על הארץ בבכי על אהובו. שעות ארוכות שכב על הארץ, חש בכאב הפושה בכל גופו, ממאן לעלות על מיטתו הרכה והמפנקת, מסגף את עצמו על שבאיוולתו איבד את דניאל איש חמודות. קרני האור הראשונות של השחר העולה זרחו על פניו הנפולות מכאב. המלך פקח את עיניו, מבחין שישן על הארץ כל הלילה. הוא קם בגניחת כאב מהרצפה, חש כל שריר ועצם מגופו הכואב. "דניאל!", היכה הזיכרון במוחו. "עליי למהר לשם לבדוק מה איתו!". הוא מיהר לצאת מחדרו, מצווה את השומרים המופתעים לקרוא לאחשדרפנים לגוב האריות. השומרים, שלא היו רגילים לראות את מלכם ממהר בעלות השחר בבגדים מקומטים וללא האדרת והכתר, הזדרזו לעשות את מצוות המלך. "אמרו להם שיגיעו לשם עם נשותיהם וילדיהם!", ציווה המלך בעודו נכנס לחדרו להסתדר בטרם ייצא לנקום באנשים שסימאו את עיניו. קולות צחקוק האחשדרפנים קידמו את המלך ההולך לאיטו לגוב האריות. הנשים והילדים המסתופפים בקרבת אבותיהם התלחשו בהתרגשות מהמסיבה החגיגית שנערכה כל הלילה. קול צעדת חיילים נשמע, והנשים מיהרו להשתיק את ילדיהן, נסוגות לאחור מעט מפחד המלך הפוסע בלב משמר חייליו לעבר המצפים לו. המשמר נעצר בבת אחת, והמלך פסע מבין חייליו, יוצא לקראת שריו המחויכים. "בוקר טוב, אדוננו המלך", אמר זקן האחשדרפנים בחיוך רחב. "אנחנו מקווים שמלכנו נהנה מהלילה האחרון כשם שאנחנו נהנינו". המלך שתק, מתעלם מהעקיצה, מחווה בידיו לשומריו לשמור על רגיעה. "נדבר על ההנאה עוד מעט", אמר ופסע לעבר פתח גוב האריות. הוא הביט בחותמת, רואה את האחשדרפנים מביטים גם הם בחותמות השעווה. "פתח את זה…", ציווה בלב כבד את השומר האחראי על גוב האריות. השומר סימן לחבריו לבוא לסייע לו. הוא שבר את החותם ופתח את המנעול. במאמץ עז הרימו ששת השומרים את הסלע מפי גוב האריות. "אני מקווה שלא קרה להם כלום. הם שקטים מאוד היום…", אמר אחד השומרים בפליאה על השקט השורר למטה. הוא שרבב את ראשו, אך נהמה קלה שפרצה מאחד האריות הרתיעה אותו לאחוריו בטרם הספיק להביט פנימה. המלך דחה בידו את השומר. הוא התיישב על ברכיו בפתח הגוב. בלב רוטט ובקול עצוב לחש פנימה: "דניאל…". הוא חש בדמעות העולות בעיניו מקולות גיחוך שריו הלועגים על תקוותו וטיפשותו. "דניאל! דניאל עבד האלוקים החיים, האם האלוקים אותו אתה עובד כל ימי חייך הציל אותך מלוע האריות?…", שאל בלב רצוץ כשאינו מנסה עוד להסתיר את בכייתו המרה וליבו השבור. "אדוני המלך יחיה לעולמים", עלה הקול מהבור. "אלוקיי שלח מלאכו לפניי והוא סגר את פיותיהם של האריות והם לא הזיקו לי כיוון שנמצאה לי זכות שלא חטאתי לפני אלוקיי ואדוני המלך יודע שגם לפניו לא חטאתי". המלך קם מהארץ בחיוך ענק. "שמעתם! הוא חי! שלשלו לו את החבל!", ציווה את השומרים הנדהמים. השומרים מיהרו לעשות את המצווה עליהם. רגעים ספורים עברו ודניאל נעמד אל מול מלכו. השומרים העבירו ידיהם על דניאל, רואים שגופו ובגדיו שלמים ללא רבב. הם הביטו זה בזה כאומרים אחד לשני 'את הנס שראינו במו עינינו נספר לילדינו ולצאצאינו'. המלך התקרב לידידו, מחבקו באהבה אל ליבו, חש ששמחת חייו חוזרת אליו. "אני שמח לראותך, ידידי האהוב", אמר ברננת הלב. "גם אני שמח לראותך, אדוני המלך", ענה דניאל בחיוך. "האריות בוודאי לא רעבים. כנראה היהודים הנוכלים הגניבו לאריות אוכל ולכן הם לא אכלו אותו", אמר אחד האחשדרפנים בזלזול. "או שהנוכל היהודי הצליח להרעיל אותם בדרך כלשהי…", נענה אחד מחבריו. המלך הסתובב על מקומו. הוא נעץ עיניו באחשדרפנים, חיוך שטני עלה על פניו. "אנחנו מייד נבדוק את הסברות שלכם, נראה אם האריות שבעים או אולי מתים…", אמר בגיחוך. "התחילו להשליך אותם פנימה!", צעק לחיילים שליוו אותו. "מייד! ותספרו כמה אתם זורקים פנימה, אני רוצה לדעת אם ועד כמה האריות היו רעבים". החיילים ניגשו אל האחשדרפנים, אוחזים אותם בכוח, מובילים אותם לעבר פתח גוב האריות. צווחות פחד ואימה פרצו מהאנשים המבינים כי קיצם קרב. שאגות אדירות בקעו מפתח הגוב כאשר האחשדרפנים התחילו להיזרק פנימה. זעקות וצרחות קלות עלו מפי הנופלים, משתלבים עם נהמת האריות המתענגים על הטרף הטרי. הנשים והילדים הושלכו אף הם לתוך גוב האריות. קולות הנטרפים דממו במהירות. "אמור לי, ידידי", פנה המלך לדניאל בעודו ממתין שכל הנידונים יושלכו לבור האריות. "על פי מה שהבנתי ממך בעבר, יש הנהגה טבעית לעולם. בורא העולם טבע בעולמו דרך מסוימת שבה נעשים דברים. לפי מה שהבנתי, באופן טבעי, כאשר אריה רעב רואה בן אדם, הוא טורף אותו. מה גורם למציאות הזאת להשתנות? מדוע האריות לא פעלו על פי טבעם וטרפו אותך כשם שהם עושים עתה למושלכים אליהם?". "אדוני המלך, הבנת נכון, כל יצורי העולם פועלים בצורה טבעית. האריה הרעב טורף, המים זורמים ולא נעמדים כמו חומה, הסנה בוער ונשרף. כל זה נכון לכל העולם באופן רגיל, אבל אותו בורא עולם קבע עם כל מעשי בראשית ועם המלאכים הממונים על כל דבר בבריאה שבמקרה שבו יגיע איש ישראלי אשר הצליח לבטל ישותו כלפי הבורא וכל רצונו הוא למלא את רצון בוראו ואותו האיש יתפלל ויבקש לשנות משהו מהמהלך הטבעי של הבריאה, הטבע יהיה מחויב לעשות את רצון האיש. כשם שהאריה באופן טבעי טורף בן אדם כשהוא רעב, כך כאשר איש ישראלי הראוי לכך מתפלל שלא ייטרף על ידי האריה, אין בכוח האריה לטורפו. האש לא שורפת והמים יכולים לעלות כלפי מעלה", השיב דניאל בחיוך רגוע למלך. "מצד הטבע אין טבע כשמדובר בעובד האלוקים". קול כחכוח גרון הפריע את השיחה. "אדוני המלך, הם היו שלוש מאות ושישים ושישה אנשים סך הכול. לפי נהמת האריות, אם היו עוד כמה אנשים האריות היו שמחים לקבל גם אותם", אמר אחד השומרים למלך בחיוך. "כנראה החבר שלך לא בן אדם, אדוני המלך, הוא בוודאי אלוהים!". המלך הביט בשומר, פניו משתנות מתוך מחשבותיו. "הוא לא אלוהים! הוא בן אדם אשר עושה את רצון האלוקים. בן אדם שמשעבד את כל כולו לרצון האלוקים אשר ברא את כל העולם!", אמר בתוקף. "הבט בדניאל וזכור את פניו היטב! זכור שזכית לראות פעם אחת בחייך בן אדם אמיתי!". המלך פנה מהמקום ומיהר לחדרו. סופרו התייצב בפניו בפקודתו. "כתוב אגרת זאת והפץ אותה בכל הממלכה", ציווה המלך כשהוא חש בהלמות ליבו הנפעם ולא מוכן להירגע מהנס שחווה רגעים ספורים קודם לכן. "לכל העמים, האומות והלשונות שבממלכתי, שלומכם ירבה. צו מלכותי יוצא ממני, דריווש המלך, כי כל אנשי הממלכה יהיו יראים וחרדים מלפני אלוקי דניאל, הוא אלוקי היהודים. כי הוא ורק הוא אלוקים חי וקיים לעולמים, ומלכותו לא תישחת וממשלתו עד סוף הימים. אלוקים מושיע ומציל ועושה נפלאות, אותות ומופתים בשמים ובארץ. האלוקים אשר הציל את דניאל מפי האריות. הריני ממנה את דניאל איש חמודות להיות משנה למלך ויד ימינו". המלך לקח את טבעת חותמו וחתם על איגרת האמונה ששלח לנתיניו.