ימי השופטים

בית לחם

"הנה, כמעט הגענו", סחה נעמי בחדווה לכלתה, "אלו שדות בית לחם, עיר מגורנו בעבר". חשש מפני הבאות עם ציפייה לעתיד נראו על פני רות. חשש מפני תגובות האנשים מעורב עם תקווה שאולי בכל זאת יקבלוה. "אולי כדאי שנחליף את בגדינו בטרם ניכנס לעיר", אמרה רות לנעמי.
נעמי חייכה במבוכה, הבינה כי שכחה שהן לובשות בגדי גברים. שתי הנשים נכנסו לעיר, שקט מוזר נראה ברחובות העיר ההומה בדרך כלל. השוק המרכזי ריק מרוכלים וקונים, הדוכנים העמוסים נראים כאילו ננטשו באמצע יום העבודה. נעמי ורות מהלכות בשווקים, מחפשות מישהו שיבהיר להן מדוע העיר נטושה. שעה ארוכה הסתובבו בין הדוכנים, מתענגות על הריחות המשכרים, מרגישות את צביטת הרעב המכרסמת בבטנן. לפתע, קול המולת נשים נשמעה. נעמי ורות החישו פעמיהן אל עבר הקולות, חפצות להבין מה מתרחש. קבוצת נשים הגיחה מקרן הרחוב, נשים המתייפחות ביגון ובצער.
"סליחה", פנתה נעמי לאחת הנשים הבוכות, "האם תוכלי לומר לי מה קרה?".
האישה הביטה בנעמי מעבר לערפילי בכייתה, מנסה להרגיע עצמה בטרם תענה לאישה הדלפונית המדברת אליה. "אשתו של בועז נפטרה היום בפתאומיות. בועז האומלל קבר בחייו את כל בניו ובנותיו, ועתה נפטרה גם אשתו האחרונה. שלושים בנים ושלושים בנות השיא בחייו וכולם מתו סמוך לנישואיהם מבלי להשאיר זרע אחריהם. עתה נפטרה אף אשתו שהייתה בשבילו הדבר האחרון שנשאר לו על פני האדמה". פרץ בכי עלה שוב מפי הנשים שנעצרו על יד נעמי ורות, נשים המצרות בצרתו של מנהיגן האהוב.
אחת הנשים התקרבה לנעמי בעודה משפשפת את עיניה הדומעות, מנסה להסיר את הערפל העוטה אותן. עיניה נפערו בתדהמה כאשר זיהתה את האישה לבושת הסחבות. "תסלחי לי שאני שואלת… נכון שאת נעמי אשת אלימלך?", סחה בהפתעה והתרגשות.
נעמי השפילה מבטה, מזהה אף היא את האישה הכבודה, "כן… אשת אלימלך הייתי, אולם כעת צריך לקרוא את שמי 'מרא' ולא נעמי, כי המר ה' לי מאוד".
כל הנשים התקבצו מסביב לנעמי ורות, שוכחות לרגע מהאבל שתקף את העיר, מרוכזות בפליאה בגבירה שעזבה את המקום עשר שנים קודם לכן ועתה חזרה ענייה מרודה.
"זאת נעמי…" בעלה היה עשיר גדול ועזב את הארץ עם בניו לפני עשר שנים כשהחל הרעב…", נשמעו ההתלחשויות.
"כמעט אי אפשר לזהות אותה…"
"מעניין מה קרה…".
נעמי הביטה בנשים המתלחשות, מבינה כי השערתה שביאתה חזרה לעיר תעורר תמיהות ושאלות מתממשת. "אל נא, אחיותיי, תקראנה לי נעמי. אולי פעם הייתי נעמי, אך כנראה הרשעתי לפני ה' בעוזבי את ארצו לארץ נכר ולכן פגע בי. יצאתי מכאן עם בעל ושני בנים בהיותי מעוברת, רכוש רב וממון היה לנו, ועתה השיבני ה' ריקם לביתי".
אחת הנשים הביטה בגבירה לשעבר בשברון לב, מבינה על פי מראה הצנום כי בוודאי חלף זמן רב מאז הגיע אל פיה דבר מאכל ראוי. בזריזות מיהרה אל הדוכנים שהחלו בעליהם לשוב אליהם, קנתה דברי מאכל לאישה שבעבר הייתה נערצת בפי כל הנשים.
"בבקשה גברת נעמי", סחה בבושה, "הנה בינתיים עד שתתמקמי בעיר", האישה הגישה לנעמי שני סלים עמוסים בדברי מאכל.
נעמי התלבטה אם לקחת את המאכלים. הבושה מקבלת צדקה מצד אחד, ותחושת הרעב המכרסמת מהצד השני.
"אם תרצי תוכלי להחזיר לי אחר כך, גברת נעמי. באתן מרחוק, אתן חייבות לאכול ולנוח", אמרה האישה בחיוך מפייס לנעמי, נזכרת בימים עברו שבהם היה בעל נעמי מפרנס את משפחתה. "הבית של בעלך ניצב על תילו", אמרה בהצביעה על הבית הגדול הנטוש, "כנראה, המצב שלו לא הכי טוב, אבל יהיה לכן מקום לנוח בינתיים".
"תודה רבה", לחשה נעמי בבושה, "אני מקווה שבקרוב אחזיר לך…".
"בשמחה גברת נעמי", סחה האישה. ליבה שמח, מצד אחד, על שיכלה לגמול טובה לאישה הנכבדה שירדה מנכסיה, אך נצבט, מצד שני, לנוכח המצב שאליו הגיעה הגבירה.
"תודה לכן", אמרה נעמי לנשים הסובבות אותה, "אני באמת עייפה מאוד. אלך לי לבית אישי לנוח קמעה". נעמי החלה לצעוד לעבר הבית המוזנח, רות מהלכת לצידה, סומכת אותה ומסייעת לה לשאת את הסלים המלאים דברי המאכל.
"מסכנה…", נשמעו הקולות מאחורי גבה.
"מאיגרא רמא לבירא עמיקתא…".
"מעניין מי זאת הבחורה היפיפייה שהולכת איתה, היא לא נראית ישראלית…". "אולי בחורה מואבית?…", עלתה השאלה בפי אחת הנשים. "מואבית?! לא יכול להיות! ראית באיזו צניעות היא לבושה? אפילו שהכול סמרטוטים היא עטופה מכף רגל ועד ראש, אפילו שערה אחת לא מבצבצת מכיסוי ראשה…", השיבה חברתה. "את צודקת! ראית את הפנים שלה? מתביישת להרים מבטה מהקרקע, לא יכול להיות שהיא מואבית! המואביות פרוצות!", סחה אישה נוספת. "אף על פי כן, אני בטוחה שהיא בחורה מואבית…", אמרה השואלת. "נו… טוב… טוב… שמענו אותך! מואבית…". קולות השאלות ליוו את שתי הנשים השבות לחורבה אשר הייתה בעבר ביתו המפואר של אלימלך.
צרימת צירים חלודים נשמעה כאשר שתי הנשים דחפו בכוח את דלת העץ הכבדה שהייתה מוגפת יותר מעשר שנים. קול ציוץ עכברים מבוהלים עלה כאשר נכנסו הנשים לממלכתן רבת השנים. ריח הטחב עלה באפי הנשים המנסות לשמור על קור רוח בראותן את העכברים הנסים לכל עבר כדי למצוא מקלט מפני הפולשים. נעמי ורות מחייכות במבוכה אחת לחברתה. "בואי נפתח את החלונות, נאוורר קצת את הבית ולאחר מכן נשב לאכול", אמרה נעמי בחיוך.
שתי הנשים ניגשו לפתוח את החלונות והדלתות, מקימות, בכוונה תחילה, רעש אשר יסלק את העכברים הרובצים בכל פינה. נעמי מהלכת בביתה כבתוך חלום ישן, מכל פינה צצים זיכרונות המעלים דמעות בעיניה. רות מתבוננת בחמותה, חשה כאב בליבה בהבינה את המתחולל בקרב נעמי. היא מתקרבת אל חמותה, מחבקת את הגוף השברירי כמנסה לנסוך לתוכו כוח. בכי קורע לב נשמע מפי נעמי, בכי על ימים וורודים שהיו ולא ישובו עוד. רות מחבקת, מכילה, מנסה לנחם ולעודד את האישה חסרת התקווה. דקות ארוכות בוכות אחת בזרועות חברתה, מתנחמות אחת על השנייה.
"בואי אימא, בואי נצא החוצה קצת, את חייבת לשבת לאכול, עדיף שתאכלי בחוץ באוויר הצח". הן סועדות את ליבן, יושבות על גדר האבנים שלפני הבית, מחשבות על העתיד טורפות את ראשן. "בבקשה, תנוחי קצת", ביקשה רות, "אני אכנס הביתה ואתחיל לנקות ולארגן". נעמי הנהנה בראשה בקושי, מודה לה' על שרות כלתה נמצאת עימה.
רות החלה לנקות את החדרים, משיבה את הסדר למקומו, רואה בחפצים שנזנחו בעבר הרחוק כאוצרות חדשים. בראשה עוברים דמיונות על החיים שעברו בבית שלא הכירה. נעמי נכנסה אל הבית לאחר שעה קלה מאוששת במקצת, עוזרת לכלתה בהכנת הבית להיות מקום ראוי למגורים. ידיה מלטפות רהיטים וחפצים המעלים זיכרונות, דמעות עולות בעיניה בראותה את בגדי ילדיה שנשארו מהעבר הזוהר. כל חפץ והעבר החקוק בו, כל פריט לבוש והאהבה התלויה בו. שעות רבות עמלו השתיים, מסלקות את העזובה, מחיות את הבית המת. נעמי ורות התרווחו על הכורסאות, לוגמות מעט משקה חם שהכינו בבית הנקי. חיוך של קורת רוח עולה על פני שתיהן בהתבוננן על השינוי המבורך שנעשה. אור רך מאיר את הבית מהאש הבוערת באח, ניחוח פת הלחם המתחמם מציף את החושים.
שבוע ימים חלפו מאז שבו לבית לחם, המזון אשר נתנה להן אותה האישה ביום שבו הגיעו כמעט כלה. "אימא, הסברת לי שיש מצוות לקט, שכחה ופאה", סחה רות בחיוך, "עד כמה שאני יודעת, עתה אמור להיות זמן קציר השעורים".
נעמי מחייכת לרות, שמחה על שותפתה הפיקחת.
רות הוסיפה: "נראה לי כי טוב יהיה אם אצא מחר בבוקר לחפש שדה שבו קוצרים שעורים, ואבקש לאסוף מהשדה לקט, שכחה ופאה". רות התבוננה בנעמי, רואה דוק של עצבות עולה על פניה.
"אימא, רק אני אלך, את תישארי כאן, לא ראוי שתלכי לשדות. אני מאמינה כי אוכל לאסוף מספיק שעורים שיספיקו למאכל שתינו. אני רק צריכה כי תשובי ותאמרי לי את פרטי ההלכות, מה מותר לי לקחת ומה אסור, מה נחשב לקט, פאה ושכחה ומה לא".
נעמי מחייכת לרות, גל של אהבה לאשת בנה מציף את ליבה. בקרבה דועכת ההרגשה הקשה על שלא הייתה יכולה לעמוד בניסיון הביזיון, ללכת כאחת העניות ללקט אחר הקוצרים, מכוח תחושת הרווחה על כי רות מונעת ממנה את הביזיון. נעמי מלאת התפעלות מרות כלתה על שהיא ממשפחת מלכים מיוחסת, ובכל זאת לא מונעת עצמה מללכת לאסוף מתנות עניים ובלבד שתישאר באמונתה. נעמי חוזרת באזני כלתה על פרטי ההלכות, מחדדת את הספקות.
"כמו שאמרת לי פעם", אמרה רות לנעמי לאחר שעה ארוכה, "אם יש ספק, אין ספק! פשוט לא לוקחים את מה שמסופקים בו…".
קרני אור זעירות הגיחו מהחלון. רות קמה בזריזות ובשקט על מנת לא להעיר את חמותה הישנה, "מסכנה, היא בוודאי עדיין סחוטה לגמרי, רואים שהזיכרונות עדיין מקשים עליה להירדם", חושבת בליבה ויוצאת לדרכה. היא ממהרת אל עבר השדות, מציינת לעצמה את הדרך חזרה לבית חמותה.

"השם עימכם", הפתיע הקול המוכר את הקוצרים. הקוצרים הרימו מבטם אל עבר מברכם, שמחים לשמוע את קולו. "יברכך השם", ענו בקול אחד לאדונם הנערץ. אחד הקוצרים מיהר לעבר אדונו, מגיש לו מים צוננים. הנער התפלא לראות את אדונו בשדה ביום שבו הסתיימו ימי אבל אדונו על אשתו הנערצת. בכל שבעת ימי האבלות לא יצאו הקוצרים לקצור את שדות בועז מפאת כבודה של אשתו המנוחה.
בועז לגם מעט מהמים, טופח בחיבה על כתף נערו, "הכול בסדר ידידי? דאגתם להשאיר את הפאה הבוקר?".
הנער חייך אל בועז, מבין כי סיבת בואו הייתה לבדוק אם מקפידים הם להשאיר לעניים את חלקם. "בוודאי אדוני", השיב הנער, "בדיוק כפי שאדוני ציווה, חילקנו את השדה לשלושה חלקים. הנה עוד דקות ספורות יסיימו הקוצרים את החלק הראשון ואז יוכלו הנשים המיניקות ללקוט את הפאה. לאחר מכן נתחיל לקצור את השליש השני בשביל שהילדים יוכלו ללקוט בצהריים, ולבסוף, את השליש האחרון בשביל שהזקנים המגיעים מאוחר יוכלו ללקט".
בועז הביט בקוצרים המסיימים את קציר שליש השדה הראשון, והנה אישה אחת מהלכת אחרי הקוצרים לאיטה, רוכנת ואוספת לקט ושכחה. הקוצרים משיירים, על פי ציוויו של בועז, הרבה מעבר לכמות שהיו חייבים להשאיר על פי ההלכה. הוא מהנהן בראשו לנשים היושבות בשולי השדה המצפות לאישור בעל השדה על מנת שיוכלו להיכנס ולאסוף את הפאה. הנשים רצות במהירות, דוחפות אחת את השנייה בניסיון לאסוף כמה שיותר שיבולים מהפאה. האישה האוספת את הלקט והשכחה ממשיכה לאסוף שיבולים אחת אחת, איננה רצה עם שאר הנשים לאסוף את הפאה. בועז מביט במהלך בפליאה. כמות השיבולים שתוכל לאסוף מהפאה עולה לאין שיעור מכמות הלקט והשכחה. הוא רואה את האישה מתיישבת בצניעות על מנת לאסוף את הלקט שנשר על הקרקע, ומבחין כי סופרת היא את מספר השיבולים שנשכחו מחוברות לקרקע; שתי שיבולים לוקטת, שלוש אינה לוקטת, ודואגת בכל עת לשלשל את שמלתה עד כפות רגליה.
"למי הנערה הזאת?", שאל בועז את נערו הממונה על הקוצרים בפליאה. "אההה… זאת נערה מואבייה. היא באה עם נעמי אשת אלימלך, שבה איתה משדה מואב", אמר הנער, מתפלא על שאלתו של בועז בקשר לנערה.
בועז שקע בהרהורים: "נעמי המסכנה, סיפור טרגי. הלכה אחר הדוד שלי אלימלך לשדה מואב עם בניה ורכושם ושם איבדה הכול; בעלה, בניה וכל הרכוש, ועתה שבה לכאן אביונית. הבית והאדמות המשועבדים לכתובתה נשארו עדיין, אבל הבית נפגע בפגעי הזמן, והשדות מעלים דרדרים וקמשונים". הוא נאנח מעומק הלב, חוכך בדעתו איך לסייע לאשת דודו המסכנה ולאישה ששבה איתה.
"עד כמה שהבנתי", אמר הנער, קוטע את הרהורי בועז, "הנערה היא אשת מחלון, אותה לקח בהיותו במואב. אני לא יודע איך הוא עשה דבר כזה, לקחת אישה מואבית. הרי הוא היה אדם גדול, והתורה אמרה: 'לא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם'. לא שאני תלמיד חכם, אבל זה מוזר. הדבר המוזר יותר הוא שהיא שבה עם נעמי. על פי מה ששמעתי היא ממשפחת המלוכה במואב, למה היא לא חזרה למשפחה שלה?…".
בועז חייך לנער ואמר לו: "הרבה אנשים טועים בזה. מואבי ועמוני אסורים, דווקא הגברים, ולא הנשים. האמת היא שההלכה לא כל כך ידועה מפני החשש שאנשים יחלו לקחת לעצמם נשים מעמון ומואב מבלי לדאוג שגיורן יהיה אמיתי. עלולים הם להינשא לנשים שתתגיירנה בשביל אינטרסים ולא מפני שרצונן לחסות בצל השכינה". בועז חיכך במצחו וחשב: "אם היא ממשפחת מלוכה במואב ועדיין דבקה בנעמי, בוודאי רצונה לחסות בצל השכינה אמיתי ומוחלט". בועז ממשיך להתבונן בנערה בתדהמה, רואה את הקפדתה בקיום ההלכות.
הנער הביט באדונו מופתע ואמר: "ברוך השם שנתתי לה לקחת מהלקט והשכחה. בתחילה, כשהיא באה לבקש ממני לאסוף אחרי קוצרים, חשבתי לדחות אותה מפני שאיננה גיורת באמת, אבל אחר כך נזכרתי שאמרת לי פעם שאם מגיע גוי ללקוט יש לאפשר לו מפני דרכי שלום. אז אמרתי לה שהיא יכולה לקחת גם מהפאה, אבל היא אמרה לי שהיא לא רוצה מהפאה. נראה לי שהיא הייתה מפוחדת מהמחשבה על הדחיפות והמכות שמתרחשות בין לוקטות הפאה. האמת היא שבחיים שלי לא ראיתי מישהי כל כך צנועה, היא לא הרימה את העיניים מהקרקע לרגע כשהיא באה לבקש ללקוט". הנער חייך לבועז והמשיך בדבריו: "אתה יודע, בדרך כלל הן מנסות להתחנף מעט, זורקות חיוך בשביל  למצוא חן, אולי ניתן להן קצת עדיפות או משהו כזה. אבל היא רק ביקשה בפנים מושפלות, וכשהסכמתי היא החלה ללכת הרחק מאחורי הקוצרים, לא החליפה מילה או מבט עם אף אחד, רק אוספת בשקט ובצניעות".
בועז התבונן בנערה חדורת המטרה. "מסתמא, היא מלקטת בשביל נעמי ובשבילה", חשב, "נעמי היא אשת דודי והנערה היא אשת בן דודי, עליי לדאוג לפרנסתן, אינני יכול להעלים את עיני מקרובותיי העניות". הוא החל לפסוע לעבר הנערה הנמצאת במרכז השדה הקצורה, בלב השדה המוזהבת. מרחוק, בקצה השדה,נשמעת המולת הנשים המריבות אחת עם השנייה. בועז מהופנט מההבדל התהומי בין התנהגות הגיורת לבין זו של שאר הנשים.
בועז נעמד מטרים ספורים מהאישה, חושש להבהילה.
רות הבחינה בצל איש המאפיל עליה, קמה מישיבתה, נעמדת ועיניה מושפלות, חוששת שמא יגרש אותה האיש מהשדה. למרגלותיה מונחת פיסת בד שבה הניחה את השיבולים אשר אספה.
בועז חיכך בגרונו, מנסה למצוא את המילים. "סליחה, לא רציתי להבהיל אותך", התנצל, "רק רציתי לבקש ממך דבר מה…".
פחד נראה על פני רות, פחד מפני האיש הדור הפנים, פחד לא מוסבר. "למה את מפחדת?", עולה המחשבה בליבה, "הוא מדבר בעדינות ולא בתוקף…".
"רציתי לבקש ממך שלא תלכי לשדות של אנשים אחרים. יש לי הרבה שדות, בסוף היום תשאלי את נערותיי היכן קוצרים למחרת, ותלכי לשם", אמר בועז בחמלה, רואה את הפחד שנשקף מפני האישה הופך למבט של הכרת טובה. "אני גם אצווה על הנערים שתוכלי ללקוט בשאר שדותיי, את לא צריכה לבקש את רשותם. כאשר תצמאי תלכי אל עבר הכלים שמביאים השואבים, אל תשתי ממי הבור הקרוב, הם קצת מעופשים, רק תלכי לכלים ותשתי. אני אומר לנערים שאישרתי לך לשתות ככל שתרצי".
רות נפלה על פניה, משתחווה לאיש אשר כל כך מיטיב עימה. "מדוע מצאתי חן בעיניך להיטיב לי ואני נוכרייה, מואבית, שלא יכולה לבוא בקהל השם?", שאלה כשעיניה דומעות מהתרגשות על החסד המופלא של האיש.
בועז הביט בנערה בפליאה גוברת. "היא בטוחה כי איננה יכולה להינשא ועדיין לא עזבה את חמותה! איזו גמילות חסד! אילו מידות נפלאות!", חשב. "קודם כול, גברתי, רוצה אני לבשר לך כי את טועה, את יכולה לבוא בקהל השם. ההלכה אומרת שמי שאסורים לבוא בקהל אלו דווקא עמונים ומואבים, אך לא עמוניות ומואביות…".
רות הרימה מבטה בפליאה, נועצת עיניה באיש שבשורתו יכולה להפוך את חייה.
בועז הביט ברות בחיוך, מבין את המהפך שמתחולל בה. "שנית, שמעתי על החסד אשר עשית עם חמותך אחרי מות אישך. עזבת את בית אביך ואימך, בית מלכות וארץ מולדתך, והלכת עם חמותך אל ארץ ועם שאינם מוכרים לך. ישלם השם פועלך ותהי משכורתך שלמה מעם השם אלוקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו. צדקתך תזכה אותך בכל הטוב בעולם הזה ובעולם הבא, ראויה את להיות במחיצתן של שרה, רבקה, רחל ולאה", סח בועז לאישה המופלאה.
פרץ דמעות שטף את עיני רות. "אינני חשובה אף כאחת משפחותיך, אדוני, אך מודה אני לך כי ניחמתני, ובוודאי אין חלקי לעולם הבא עם הגרועה שבשפחות".
בועז חש את ליבו מפרפר, חס על הנערה המרגישה כבזויה ומרוחקת. "עוד מעט ישבו הקוצרים לאכול, אני מבקש ממך שתבואי גם כן לאכול איתנו…", הפטיר בועז ונפרד מהאישה, חש מבולבל מהפגישה עם האישה המואבייה. לאחר מכן, מיהר לצוות את הנער הממונה את אשר הבטיח לה.

שעת צהריים הגיעה, הקוצרים נפשו בקצה השדה הזהוב, יושבים על ערימות שחת גדולות, סועדים את ליבם בעוד קבוצות ילדים אוספות את הפאה שבקצה השדה. בועז מביט לאמצע שדהו, רואה את האישה הממשיכה ללקט שיבולת אחר שיבולת. הוא שולח את אחת הנערות העובדות בשדה לבקש מהאישה כי תצטרף אליהם.
הנערה רצה בחדווה לעשות את דבריו. דקות ספורות חלפו והנערה שבה עם האישה ההולכת בבושה אחריה. האישה מתמקמת הרחק מהנערים, יושבת דוממת על סלע גדול. בועז קם ממקומו, מגיש לאישה לחם ותבשיל למען תשביע רעבונה. "תודה רבה", לחשה רות, מצטערת על שהטריחה את איש החסד, אדוני השדה.
בועז מביט באישה, רואה כי אוכלת היא רק את חצי המזון אשר הגיש לה ואת השאר שומרת בצד. "כנראה, מותירה היא את חצי המזון לנעמי אשת אלימלך", חושב, ואנחה יוצאת מפיו.
הקוצרים קמו ממקומם, מעודדים אחד את חברו להמשיך במלאכה. "כבר סיימנו שני שליש ממלאכת היום, עוד מאמץ קטן והולכים הביתה", אמרו איש לרעהו בשמחה.
בועז ניגש לממונה על הקוצרים ומבקש ממנו: "תדאג שהנערים לא יכלימו את האישה הזאת. תתנו לה ללקט מהיכן שהיא רוצה, וגם תאמר לנערים כי יפילו בכוונה יותר שעורים מהרגיל על מנת שיהיה לה מספיק מזון", סח באוזנו.
הנער הנהן בראשו לבועז בהבנה. דקות ספורות קודם לכן הבין לפתע הנער כי האישה היא אשת בן דודו של אדונו וכי נעמי חמותה היא אשת דודו. "בוודאי אדוני, אדאג לכך".
רות ממשיכה ללקט, עורמת בחדווה שעורה אחר שעורה. השמש נטתה לשקוע, גווני אדום וכחול צובעים את השמיים בעוד הזקנים אוספים את הפאה בשליש השלישי של השדה. רות מביטה בערימת השעורים הגדולה אשר עימרה, בזריזות החלה לחבוט את השעורים על מנת להפריד את גרגירי התבואה מהקשים והמוץ. שעה קלה נמשכה המלאכה. רות הביטה בפליאה בכמות השעורים הגדולה שאספה. בשמחה צררה את השעורים בבד גדול, נושאת את המשא על כתפה, הולכת לבית נעמי על פי הסימנים אשר התוותה לעצמה בבוקר.
נעמי מביטה בדאגה בשמש השוקעת, מצפה לשובה של רות, חוששת שמא לא תמצא את דרכה לבית באפלה. השער הגדול אשר לגדר האבנים שלפני הבית פתוח לרווחה, נעמי נועצת עיניה בגדר, מייחלת לראות את רות. עיניה נפערות בשמחה כאשר רואה את רות מתקרבת לשער בזריזות. היא רצה לקראת כלתה, מחבקת אותה באהבה. "תראי אימא כמה אספתי", קראה רות בחיוך קורן, מורידה את החבילה הגדולה מעל שכמה. "זה יכול להספיק לימים רבים, אולי נוכל אפילו למכור קצת ולקנות בכסף קצת ירקות", אמרה לחמותה.
"בואי, היכנסי הביתה בתי, את בטח עייפה מאוד", אמרה נעמי בדאגה לשלום כלתה שעבדה מצאת החמה ועד עת ליל. נעמי ניגשה להסיק את האח בעודה דוחה את ניסיונות רות לעשות את המלאכה. "שבי, נוחי קצת, עבדת כל היום… אני לא זקנה כל כך", אמרה נעמי בחיוך, "אני יכולה עדיין לעשות משהו…".
החום הנעים החל להתפשט בחדר, מפיץ את האור המרצד מריקוד הלהבות. "ואוו…", אמרה נעמי בהפתעה כשפתחה את צרור השעורים הגדול, "יש כאן לפחות חמישה עשר קילו שעורים". "וזה בשבילך, אימא…", הפתיעה רות את חמותה בהוציאה מצרורה את הלחם והתבשיל שהביא לה בועז. "מאיפה זה???", שאלה בתדהמה, "איפה ליקטת היום ומה עשית? יהי האיש אשר נשא לך פנים, ברוך". רות החלה לספר לחמותה בפרוטרוט את אשר עבר עליה באותו היום, על איש החסד אשר הרשה לה ללקט בשדהו ואף אמר לה כי תמשיך ללקט בשאר שדותיו, על המים שהתיר לה לשתות ועל המזון אשר נתן לה.
"את יודעת מה שם האיש?", שאלה נעמי.
"קוראים לאיש אשר עשיתי עימו היום, בועז, כך שמעתי את אחד הנערים קורא לו", השיבה רות בעודה נזכרת בחיוך החמלה של האיש. נעמי חייכה בקורת רוח, "בועז הצדיק, ברוך הוא להשם אשר לא עזב חסדו מהחיים והמתים".
"את מכירה אותו?", שאלה רות בהפתעה.
"בוודאי. אבא שלו, שלמון, היה אח של בעלי, אלימלך. זאת אומרת, אני אשת דודו ואת אשת בן דודו…", ענתה נעמי. דוק של עצבות נראה על פני נעמי, "… אשת בן דודו, אם הנישואין של מחלון ושלך היו תקפים…", אמרה בלחש. "הם כן!", קראה רות בחיוך גדול, "שכחתי לומר לך, הוא אמר לי שמה שכתוב שאסור לעמונים ולמואבים לבוא בקהל השם, הכוונה היא רק לגברים ולא לנשים. אני לא יודעת בדיוק מי הוא, אבל הוא נראה תלמיד חכם שמבין קצת בתורה", סחה בתקווה.
צחוק של אושר פרץ מפי נעמי, "כך הוא אמר?! הוא הרבה יותר מקצת מבין בתורה! בועז הוא גדול הדור! ראש הסנהדרין וראשון לכל חכמי ישראל! האיש הוא הרבה יותר מספר תורה מהלך, הוא עצם התורה בהתגלמותה, דבר שהוכח היום בהנהגתו איתך".
"באמת?", תמהה רות. "שהשם יברך אותו", אמרה נעמי בהרחבת הלב. היא פנתה אל רות, מאמצת אותה אל ליבה באהבה גמורה, "את מבינה את פשר הדבר? הנישואין שלך למחלון היו נישואין כשרים, בתי, כלתי". השתיים בכו מאושר זו בזרועות זו. המסך הדק שהפריד בין הנשים התנפץ לרסיסים מגילויו המשמח של בועז.
"הכי טוב, בתי, תמשיכי ללכת בכל עת הקציר לשדותיו של בועז, בוודאי לא תמצאי אדם כזה שייתן לך יחס טוב כמו בועז הצדיק".
שלושה חודשים נמשך קציר השעורים וקציר החיטים. בכל בוקר יוצאת רות למלאכתה, מלקטת לקט ושכחה משדות בועז, מוותרת על הפאה.

מעניין? רוצה להמשיך לקרוא?