מרדכי קם ממקומו במהירות. הוא קד בכבוד לשני השליחים שהופיעו בפניו, מבין כי השליחים הללו הם מלאכי השרת מיכאל וגבריאל. שני המלאכים קדו בכבוד לצדיק הנערץ שהתעלה למדרגת הנבואה העצומה. מרדכי שתק, מקשיב בדריכות לדבריה של אסתר הנמסרים לו מפי שני המלאכים. הוא חש בסערת רגשות העוברת בקרבו, מנסה להבין את כל השיקולים הגורמים לאסתר להימנע מלגשת למלך לבקש על עמה בעת הצרה הנוראה. הוא נשם עמוקות בטרם החל בדברי התוכחה הקשה. "אמרו לאסתר כי אמרתי: 'אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים'. אם עולה על דעתך כי האפשרות להצלה של עם ישראל איננה בנמצא ואת סוברת כי אם תמשיכי להסתיר את היותך בת מבנות ישראל, ולעתיד, לאחר שעם ישראל יושמד תהיה אפשרות לתקומת העם מזרעך, אין הדבר כן. אפילו משה רבנו התנגד לאפשרות שעם ישראל יחודש מזרעו כאשר השם אמר לו 'הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ'. אמרו לה כי אם היא חושבת שההמתנה לזימונו של המלך תציל אותה, אין הדבר כן! כי המלך העליון הוא הקובע את העיתים ומתי יהיה עת רצון להצלה. לא בכדי יצאה הגזרה בימים אלו שבהם אנו עומדים לחגוג את חג הפסח, שהוא זמן מסוגל לניסים לעם ישראל. 'כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ'. יש לקדוש ברוך הוא הרבה שליחים להציל את עמו. השם הביא אותך למקום שבו את נמצאת על מנת לזכות אותך לתקן את הקלקול שנגרם על ידי בית אביך. שאול מלך ישראל, אב אבותייך, ריחם על אגג מלך עמלק והשאיר אותו בחיים, ובגלל זה התגלגל הדבר וקפצה עלינו הצרה הזאת עם זרע זרעו. את קיבלת את הזכות לתקן את אשר עיוות שאול המלך, אולם אם לא תבחרי לעשות זאת, השם ימצא שליח אחר ויזכה אותו במצווה הזאת, ואת ובית אביך תאבדו!". מרדכי נאנח. "אנא אמרו לה: וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת', ככל הנראה הסיבה שנבחרת להיות מלכה היא כדי שתוכלי להיות מושיעה של עם ישראל בצרה הזאת, וגם ייתכן שאם תמתיני עד שהמלך יקרא לך, תעבור שעת הכושר ואולי אפילו המלך ההפכפך הזה ימצא לו מישהי אחרת שתהיה אשתו ויאבד בך כל עניין". מיכאל וגבריאל הופיעו בחדרה של אסתר. הם העבירו לה את הדברים אשר אמר מרדכי. אסתר הרכינה ראשה בקבלת עול, יודעת כי דברי מרדכי הם דברי אמת צרופה. היא נאנחה מעומק הלב, עיניה זולגות דמעות על הדבר שהיא חייבת לעשות. "אמרו בבקשה למרדכי: 'לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם". היא הביטה בנערותיה הבוכות המתבוננות בה בכקרש הצלה. "גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן, וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי'". הדסה עצרה לרגע ושקעה במחשבותיה הנוגות. "יודעת אני כי לאחר מכן לא אוכל עוד לקוות לשוב לחיות עם בעלי כבימים ימימה. עד עתה הייתה בליבי תקווה שיום אחד אוכל לצאת מהכלוב המוזהב שבו אני כלואה ואוכל לשוב לחיק אהוב נעוריי. יודעת אני ייתכן ואאבד את עולמי הבא בגלל ביאתי ברצוני לאחשוורוש, אולם מקבלת אני עליי את העוון בתקווה שתצמח ישועה לעם ישראל", הרהרה בכאבה. מרדכי הקשיב לדברי מיכאל וגבריאל בקשב רב, מתפלא על בקשתה המוזרה של אסתר לתענית של היהודים הנמצאים בשושן הבירה בימי החג הקדושים. "אלה ימי שמחה וששון…", אמר בהשתוממות, "ימים שעליהם נאמר שאסור לעם ישראל להתענות בהם ולהספיד בהם…". "אמרנו את הדבר הזה לאסתר המלכה. היא אמרה שאם אין עם ישראל בעולם, הימים הללו יתבטלו ממילא. לכן אף על פי שאסור להתענות בהם, בשביל קיום העם על כולם להתענות. דווקא התענית בימים קדושים אלו, השינוי מהמציאות הרגילה של השמחה, וההתחברות למצוות החג הרבות אשר במקומן נצום ונקונן, יגרמו להרעדת אמות הסיפים בשמי מרומים", אמר מיכאל בתשובה. מרדכי הנהן בראשו. "היא צודקת…". "אף על פי שהיום י"ד בניסן, היום שבו היינו אמורים לשחוט את קורבן הפסח אם בית מקדשנו היה קיים, ומחר ט"ו ניסן, חג הפסח שבו היינו מקריבים את קורבנות מוסף חג הפסח, והיום שאחריו הוא ט"ז בניסן, יום שבו היינו מקריבים את עומר התנופה – כל ישראל יישבו בתענית בימים אלו. אני יודע שזה נשמע מוזר, כי לא נחגוג את חג הפסח, לא נאכל מצות ומרור ולא נשתה ארבע כוסות של יין, אולם עת צרה היא ליעקב, צרה אשר כמוה לא נהייתה מימות עולם על עם ישראל. על כן אני מכריז בזאת על שלושת ימי צום רצופים, שלושה ימים של צום ומספד ובכי לפני כיסא הכבוד על מנת לבטל את הגזרה הנוראה שהתרחשה עלינו", אמר מרדכי לקהל הרב שהתאסף סביבו לקול קריאתו בעיר הבירה שושן. "אני יודע שהקריאה לצום לא תספיק להגיע לכל גלילות ישראל, אולם אנו נעשה כל שביכולתנו על מנת להפר את רוע הגזרה. אחים יקרים, אנחנו חייבים להיות מאוחדים בעת הזאת. בבקשה, כל מי שיש לו איזושהי מחלוקת עם בר ישראל אחר, או מקפיד על מישהו מעם ישראל, אנא מחלו זה לזה בלב שלם ובנפש חפצה, על מנת שלא תהווה המחלוקת קטרוג עלינו בעת הקשה הזאת. עלינו להיות כאיש אחד בלב אחד כשם שהיו אבותינו למרגלות הר סיני. עלינו למחול ולסלוח זה לזה ולאהוב זה את זה באמת". במשך כל היום וכל הלילה געו כל העם בבכייה, הכוהנים תוקעים בשופרות והעם נופלים על פניהם בבקשה ובתחנונים לפני כיסא הכבוד, צעקות בכי ושברון לב הקורעים את כל הרקיעים, מעוררים את ישני העפר ומרעידים את שמי השמיים העליונים. הנערות היושבות בחדרה של המלכה הביטו זו בזו בחלישות, רואות אחת בשנייה את אותות הרעב והחולשה מהתענית הארוכה. אחת הנערות ניסתה להתרומם על רגליה, להפיג מעט את קושי השרירים שנתפסו מהישיבה הארוכה על הארץ. היא איבדה את שיווי משקלה ומעדה ונפלה על הארץ. חברותיה ניסו לאחוז בה ולסייע לה בחוסר הצלחה. "גברתי המלכה…", אמרה אחת הנערות חלושות. "בעוד שעות ספורות את תצטרכי ללכת אל המלך, עלייך לאכול משהו כדי שתתחזקי מעט…". "אם ירצה השם, הוא ייתן לי את הכוחות לעשות את אשר עליי לעשות…", אמרה בכבדות, יודעת שחייבת לעשות את הדבר הכי משוקץ בעיניה. היא הליטה פניה בידיה, כאילו מגרשת את הלאות והעצבות העוטים אותה. אסתר נשמה עמוקות, בכוח גדול הרימה את עצמה מהארץ, מכינה את עצמה לצאת למשימת חייה, למסור את נפשה על מנת להציל את עמה. הנערות קמו ממקומן, כביכול מקבלות כוחות מראייתן את אסתר המלכה נעמדת. בזריזות החלו להכין את המלכה למשימה, רוחצות את פניה וגופה, מלבישות אותה בגד מלכות מהודר וחובשות כתר זהב על ראשה. אסתר ניסתה להעלות מבט של תקווה על פניה, מנסה לעודד את הנערות הצעירות. "אתן, בואו איתי", ציוותה על שלוש מהנערות. שתיים מהנערות הילכו בצדי המלכה והשלישית הרימה את שובל השמלה המשובץ באבני חן. אסתר הילכה לאיטה, חשה את קהיון רגליה גורם לה לגרור אותן על הארץ, ידיה שמוטות בצדי גופה וראשה וצווארה כפופים כאילו עול של ברזל מוטל עליהם. היא ניסתה להחיש פעמיה, יודעת שבוודאי לא יגיל ליבו של המלך לראות אותה במצב הרפוס והרפוי שבו היא נמצאת. המלך, שנשבה בקסם הצד האפל והתוסס שבה, לא יתלהב מהתשישות והקשישות שבהן היא שרויה. המלכה סימנה לנערות לשוב לאחוריהן, יודעת כי הכניסה איתה לחדר המלך יכולה לסכן את חייהן. הדרך לכיוון בית המלך נראתה ארוכה מאי פעם, כל צעד וצעד כילה את כוחותיה המועטים. רעד וחלחלה עברו בגופה בראותה את השומרים הניצבים בפתח חצר בית המלך הפנימית. אסתר עצמה עיניה ונשאה את רוחה בתפילה, חשה את עצמה עומדת בשערי בית המקדש אשר בירושלים. "ריבונו של עולם, אל נא תמסרני ביד המן הערל הזה…", התחננה מעומק הלב. "ולא תעשה את רצון המן הרשע לפגוע בי כשם שעשה לושתי וגרם לה להיאבד מהעולם בגלל שרצה שאחשוורוש יישא את בתו. אתה גרמת שאחשוורוש ימאן לשאת את בת המן לאישה על מנת שבסופו של דבר הוא יישאני. עתה עשה ברחמיך המרובים שאמצא חן בעיניו ולא יהרוג אותי ויעשה כאשר אבקש ממנו. חוס על עמך שלא יפלו בידיו של המן הרשע, בן בנו של עשו הרשע, שכל מבוקשו בחייו הוא להשמיד את ישראל". היא פסעה עוד מספר צעדים קטנים, רואה את פסלי העבודה הזרה העומדים בפתח הכניסה הראשונה לחדרו של אחשוורוש. שבעה פתחים היו בפתח חדר המלך, זה לפנים מזה, וחמישה מטרים בין כל פתח לפתח, ובכל שער הציב המן שומרים הממונים לחסום את הגישה למלך בפני מי שאיננו מוזמן. ליבה של אסתר פעם בחוזקה, חשה בקרבה את מזמור תהלים המוכר מפרפר בליבה, יודעת מעל כל ספק כי דוד המלך אמר אותו במיוחד בשבילה. שפתותיה החלו רוחשות את מילות התפילה הקדושות של המלך דוד. "'לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד'. מדוע נמשלתי לאיילת השחר? מה איילה חביבה על בעלה כל שעה, לצערי, אף אני חביבה על אחשוורוש בכל עת. 'אֵ'לִי אֵ'לִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי'. למה נשתנה עליי סדרו של עולם וסידורן של האימהות הקדושות? שרה ניתנה בבית פרעה לילה אחד והוא וכל בני ביתו לקו על כך, ואילו אני נמצאת בבית הרשע כל השנים הללו ונלקחת למשכבו בכל עת. 'אֱ'לֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי. וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל. בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ. אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ. מדוע השתניתי מאבותינו במצרים? כיוון שקראו אליך שמעת את צעקתם. וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם. כָּל רֹאַי יַלְעִגוּ לִי יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ. גֹּל אֶל ה' יְפַלְּטֵהוּ יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ. כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי'. איזו צרה גדולה יותר, צרת מצרים או צרתנו? פרעה אמר, מי שאיננו משלים את מלאכתו ישימו אותו ואת בניו בתוך טיט הבניין, ומי שמילא את מלאכתו המשיך בחייו. ואילו כאן – להשמיד, להרוג ולאבד, מנער ועד זקן, טף ונשים. הם צעקו ונענו, ואילו אנו צמנו וצעקנו ולא נענינו. אם אין בנו מעשים, עשה למען שם קודשך, יושב תהילות ישראל. 'עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם מִבֶּטֶן אִמִּי אֵ'לִי אָתָּה'. יתומה אני מיום לידתי, אין לי אלא אתה…", אמרה בבכי מר. היא הכריחה את רגליה לפסוע קדימה, יודעת כי ייתכן שהשומרים יעצרו אותה ואולי אף יפגעו בה. אסתר נשמה עמוקות ופסעה קדימה, מתעלמת לחלוטין ממבטי השומרים המופתעים אשר היא חולפת על פניהם. במהירות חלפה על פני שלושת הפתחים הראשונים. היא התבוננה קדימה, רואה את המלך היושב לנוכח הפתח ומביט לעברה. המלך מביט באשתו בפליאה. "החצופה הזאת נכנסת אליי מבלי לבקש רשות!", חשב כשהוא חש את הכעס גואה בקרבו. "כמה חפצתי וביקשתי את ושתי שתבוא לפניי ולא באה, ואילו זאת פורצת לחדרי כפרוצה מבלי לבקש את רשותי!". אסתר הרכינה ראשה מעט, חלפה ביעף בפתח הרביעי ונעמדה בלב האכסדרה לנוכח המלך, מביטה בבקשה במלך. היא ראתה את הכעס הנשקף מעיניו. היא חשה את רגליה פקות, מרגישה כי אינן יכולות לשאת את משקל גופה. "'אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי כִּי צָרָה קְרוֹבָה כִּי אֵין עוֹזֵר'", פרצה התחינה מליבה בראותה את עיניו האדומות כדם של המלך הזועף. "סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי", אסתר הביטה סביבותיה בפחד, רואה את השומרים מתקרבים אליה ואיתם בניו השרים של המן. "פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג", מה אריה עומד על טרפו ותולש חתיכות מבשרו, אף אחשוורוש יושב עליי לקרוע את בשרי לגזרים. 'כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי. יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי", אני כשעווה העוברת בין שני תנורים, מצד אחד בני המן והשומרים ומצד שני אחשוורוש הרשע. אסתר הביטה במתקרבים אליה, חשה את הבהלה משתלטת עליה. "כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי. אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי. יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל”. היא חשה את רגליה כבדות, רואה את בניו של המן מלחשים מפיהם כשפים הגורמים לרגליה להיות כבולות במקומן, שומעת את הרשעים מסכמים ביניהם את חלוקת בגדיה ותכשיטיה לאחר מיתתה. היא נשאה ראשה מעלה, מתעלמת מהסובב אותה וזעקה לעבר השמיים: "וְאַתָּה ה' אַל תִּרְחָק! אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה!", התחננה בבכי. “'הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי', הצל אותי שלא יבוא המן וילחש לאוזני המלך שיעשה לי כשם שעשה לושתי". היא הביטה לעיני אחשוורוש, רואה בעיניו שנאה ומשטמה כלפיה. "הייתי בטוחה שהמן הוא הצורר היחיד אותי, עתה אני רואה שגם אחשוורוש צורר אותי. 'הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי'", חשבה בשברון לב וייאוש. אחשוורוש הביט באשתו החצופה, מרגיש את הזעם גואה בו וגורם לו רצון לצוות על השומרים ההמומים שלו להרוג את הנכנסת לחדרו ללא רשות. הוא הקשיח מבטו, שוקל בדעתו האם להיפרע מהשומרים שלא ממלאים את תפקידם כראוי. הוא החליט לצוות על השומרים לשלוח יד באסתר המלכה, המלך פצה את פיו לגעור בשומריו. הרגשת סטירה מצלצלת הורגשה בפניו, הוא חש את ראשו נזרק לאחור מעוצמת המכה האדירה. קול זועם נשמע באוזניו, "רשע! אשתך עומדת בפתח ואתה יושב מבפנים ולא קם לקראתה, ולא עוד אלא שאתה חושב עליה רעות!". המלך חש כי כוח עליון מכריח אותו לקום על רגליו ולהתבונן באשתו הנכנסת בפתח חדרו. הוא ניסה לסובב את פניו, להתעלם מבואה, חש את צווארו מסובב כנגד רצונו. אסתר חשה את רגליה ניגפות זו בזו, מרגישה את ברכיה נכפפות כמחשבות ליפול, ידיה הכבדות תלויות בצידיה מבלי יכולת להניען. היא הביטה לעבר המלך הזועם, יודעת כי כלתה אליה הרעה וכי אין סיכוי שתצליח במשימה הבלתי אפשרית שהוטלה עליה. דמעות פרצו מעיניה, חשה באפסיותה. היא פקחה את עיניה בהפתעה, חשה יד עלומה הזוקפת את קומתה ומגביהה את צווארה ויד אחרת המשרה עליה רוח תקווה וביטחון. היא הרגישה כוחות עצומים שמושפעים עליה על ידי מלאכי רחמים שנשלחו לסייעה בעת צרתה. חיוך ננסך על פניה, דמעות הבכי הפכו לדמעות אושר, הרגליים הכבדות הפכו קלילות והגב השפוף הפך זקוף ותמיר. היא הרגישה עצמה נישאת על כנפי רוח, פוסעת בין השומרים ההלומים המביטים בה בהערצה ויראת כבוד. פני המלך הופנו לעברה, חיוך של אהבה וחיבה נראה לפתע על פניו. המלך הניף את שרביטו לעברה. היא ראתה בהפתעה את השרביט נמתח לכיוונה, עובר דרך שלשה פתחים, כחמישה עשר מטרים. המלך הביט לכיוונה בחיוך, מסונוור מיופייה העל טבעי. המלך הביט בעיני אשתו באהבה, רואה את דמעותיה כיהלומים נוצצים המעטרים את יופייה השמימי. "וואי, אני הייתי עסוק בשטויות שלי ואת התגעגעת אליי, אהובתי…", סח ברכות. "אני מצטער על שהזנחתי אותך בחודש האחרון, היה אסור לי להיסחף כך ולהזניח את אהובת ליבי", אמר, חש שדבריו בוקעים ממקום עמוק בליבו שלא היה מודע אליו. "התגעגעתי אלייך מאוד, אהובתי. הייתי צריך לחשוב טוב יותר!", אמר כנוזף בעצמו. "לשמחתי השומרים לא ביצעו את תפקידם. את יודעת שסיכנת את חייך כשנכנסת בפתחים מבלי שאקרא לך?". הוא התבונן באשתו, חש ברעד שעובר בגבו. "מה הייתי עושה אם הם היו פוגעים בך, אהובתי?…", שאל את עצמו בחלחלה. אסתר השפילה עיניה, משתדלת שלא להביט בפני אחשוורוש, יודעת שקשה יהיה לה להחזיר לו מבט אוהב כמבטו. "את בוודאי ידעת שזה מסוכן, מדוע סיכנת את עצמך? מה היה כל כך דחוף?", שאל בסקרנות חששנית. "דבר מה חשוב יש לי לבקש מאת אדוני מלכי", אמרה חרישית כשהיא מעלה חיוך שובבי על פניה. "עד חצי המלכות, אהובתי, כל דבר שתבקשי", הוא חשב לרגע והחל צוחק כשמח בבדיחה שעלתה בראשו. "רק אל תבקשי ממני שאבנה ליהודים את בית המקדש, אני חושש שאם אבנה להם את המקדש הם ימרדו בי", הוא צחק בהנאה מרובה מדבריו המחוכמים. אסתר נסוגה מעט לאחוריה, חוששת שמא הסוד השמור עימה התגלה למלך בצורה כלשהי. "מדוע אתה אומר זאת?…", שאלה בחשש. אחשוורוש צחק בהנאה, "אני לא יודע! סתם מחשבה שחלפה בראשי לפתע. חשבתי איזו בקשה את יכולה לבקש ואני איאלץ לסרב לה, וזאת הבקשה היחידה שהבנתי שלא אסכים לעשות אפילו אם את, אהובתי, תבקשי זאת ממני", ענה בקלילות. אסתר הכריחה עצמה לגחך לנוכח דברי המלך. "אל תדאג, יקירי, לא אבקש זאת. הבקשה שלי שונה לגמרי והיא גם לא תעלה לך כסף", הבטיחה בחיוך שובה. "אולם אינני רוצה לבקש זאת כך אלא לאחר שייטב ליבו של מלכי ביין ובסעודה שאכין לו". אסתר צחקקה, יודעת שאחשוורוש לא יכול לעמוד בפני קול צחוקה המרנין. "בעצם, יש לי שתי בקשות. הראשונה, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ… הגד להמן החמוד שיגיע גם הוא לסעודה המלכותית המיוחדת". היא טפחה באצבעה בשובבות על אפו של המלך. "את הבקשה השנייה אומר לאחשוורושי המתוק שלי במשתה היין", אמרה בקריצה רבת משמעות. היא קירבה את ראשה לאוזן המלך ולחשה לו בקול עמוק ומפתה: "בעוד שלוש שעות בחדר שלי…". היא הפנתה את גבה ופסעה בצעדים מדודים אל מחוץ לחדר המלך, חשה כי מבט המלך ומבטי כל השומרים ובני המן נעוצים בה באדיקות. אחשוורוש סימן בידו לאחד מבני המן. "רוץ ואמור לאביך כי אסתר ציוותה שהוא יבוא איתי ביחד למשתה שהיא מכינה בשבילי!", ציווה בזעף. הוא חש כי כעס על המן מחלחל לתוך ליבו על שדחף את עצמו לפגישתו עם אשתו, פגישה שהוא ייחל כי לאחר שלושים יום של ריחוק תלבש גוון רומנטי ואינטימי. הוא הזדרז להגיע לחדרו כדי להכין את עצמו להמשך היום.
