מלכות שלמה

החתונה

הימים חלפו במהירות. טפת ואלימלך יושבים במגדל השן, מנגנים ושרים, לומדים ומתפללים, אלימלך התגלה לעיני טפת כתלמיד חכם וצדיק גדול השוחה בים התורה בענווה ובדרך ארץ. כמורה ותיק וסבלן, ענה על כל שאלותיה בחוכמה ותבונה רבה. הספרים הרבים שהיו בחדרה התגלו לעיני אלימלך כאוצר המאפיל על כל משכיות החמדה שבעולם. טפת שואלת ואלימלך עונה. “אלימלך, האוכל לשאול אותך עוד שאלה?”, שאלה בקול רועד במקצת.

“כבר שאלת…”, אמר אלימלך בחיוך, נזכר בפגישתם הראשונה לפני כחודש ימים.

טפת חייכה בעצבנות מוזרה במקצת.

“סליחה… בוודאי, שאלי מה שאת רוצה…”, אמר לנוכח המבע המוזר שעל פניה.

טפת הביטה בידיה הפוכרות זו את זו, מנסה להסדיר את השאלה המביכה. “אני שואלת את השאלה רק מפני שאני יודעת שאתה לא תשאל אותה”, סחה חרישית. “אתה לא חייב לענות עכשיו או בכלל אם לא תרצה…”.

אלימלך התבונן בה, דוחה מדעתו את משאלת ליבו, יודע בבירור כי הדבר לא ייתכן. “טוב…”, אמר בלחש.

“אבל הבטח לי שאם תחליט לענות, התשובה תהיה אמיתית וכנה בישרות מעומק ליבך, ולא בגלל שאני בתו של המלך שלמה”, סחה בתחינה.

“אני מבטיח”, לחש בעודו מנסה בכוח לבלום את פעימות ליבו ההולם בחוזקה.

“האם אתה רוצה לשאת אותי לאישה?”, שאלה כשעיניה זלגו דמעות מבושה.

אלימלך ישב כהלום רעם, חש את ליבו עומד לפרוץ את בשרו, לקרוע את בגדיו.

“אתה לא חייב לענות”, התייפחה בעצב על השפלתה משתיקתו של אלימלך. “אתה יכול להישאר כאן… אם אתה רוצה… שכח את מה ששאלתי אותך…”.

אלימלך קם ממקומו, כרע על ברכיו לצד טפת, היושבת בוכייה, ואמר: “רוצה?… כל ליבי משתוקק לכך מהיום שפגשתי בך… בחלומותיי הכי וורודים לא העזתי להעלות על דעתי שאזכה לשאת אישה שכמותך. מאות פעמים ביום עלו במחשבתי רעיונות איך אבקש ממך להינשא לי, מחשבות שנדחו מהכרתי בריחוק המציאות שמפרידה בינינו. אהבתי אלייך גברה מיום ליום, כל רגע במחיצתך כאב לי כפגיון בליבי מהמחשבה שיום יבוא ואביך ייקח אותך מכאן וייתן אותך לאיש אחר. חלומות בלהות אפפוני בלילות בראותי אותך נלקחת הרחק ממני”. הוא געה בבכייה ואמר: “אני מצטער שלא היה בי העוז לבקש את ידך. ואת, הנסיכה שלי, חפצה להתחתן עם נקלה כמוני. אין דבר שאני חפץ בו יותר בעולם מלשאת אותך, טפת”. השניים הביטו זה בזאת בבכייה של אושר, משילים את החומה שהפרידה ביניהם.

 

שעה קלה חלפה, שעה של עיניים בוכיות מגיל. אלימלך קם ממקומו, מנסה ליישב דעתו. “איך נעשה זאת? אין לנו עדים וכתובה וגם אין לי מה לתת לך על מנת לקדשך…” שאל. טפת הביטה באלימלך בחיוך, יודעת כי מוחו המבריק ימצא פתרון לשאלות ההלכתיות הסבוכות. “עדים… את הזקנים שכאן אי אפשר לקחת לעדות, כי אם הם ידעו משהו מזה הם יעיפו אותי מכאן לכל הרוחות. נצטרך לקחת את גבריאל ומיכאל המלאכים לעדות, אפילו שזה לא כל כך לכתחילה, אבל במצב הנוכחי אין ברירה”.

טפת חייכה בשתיקה, בעיה ראשונה נפתרה. “כתובה…”, חשב בקול, “יש כאן קלפים ריקים בספרים, נוכל לקחת מהם חתיכה, אבל אין עם מה לכתוב”. הוא אימץ את מוחו, לפתע אורו עיניו. “זו לא בעיה, אני אקיז דם מאצבעי ואכתוב איתו את הכתובה”.

טפת חשה את דקירת המחט בליבה לשנייה, לאחר מכן חיוכה התרחב. בעיה שנייה נפתרה.

“כסף קידושין… אין לי כלום… אפילו את הבגדים שהיו עליי השלכנו לים, אף על פי שאינני יודע אם הם היו שווים פרוטה”. אלימלך הילך בחדר כאריה בכלוב. “אין לי כלום לתת לה…”, חשב בקול, “אין לי שום דבר חוץ מגופי ובשרי…”.

טפת הביטה בו ברעד קל. “דוד המלך, הסבא הקדוש שלך, קידש את בת שאול המלך במאה עורלות פלישתים”, אמר לפתע כשחיוך עולה על פניו. “אתן לך את עצמי ככסף קידושין, אם תהיי מוכנה לכך… בוודאי, שווה אני יותר ממה שנתן סבך לשאול המלך”. הוא הביט בה בחיוך ושאל: “האם את מוכנה?”.

טפת קמה על רגליה. “בשמחה רבה בעלי לעתיד”, ענתה בחיוך אוהב.

אלימלך ניגש למלאכה. בזריזות, חתך חתיכת קלף מאחד הספרים. הוא לקח סיכה בידו ודקר את אצבעו בשמחה. טפת עצמה עיניה בכאב בכל פעם שדקר את אצבעו להקיז דם. הכתובה נכתבה. טפת מיהרה ללבוש שמלה חגיגית צחורה לרגל נישואיה עם בחיר ליבה.

אלימלך הביט בטפת, המתקדמת לעברו בעיניים דומעות מהתרגשות, נשא עיניו למרום ואמר בקול תחנונים: “גבריאל ומיכאל, מלאכי ושרי מעלה הממונים על ישראל, הננו מבקשים מאיתכם כי תהיו עדים לכך שאני, אלימלך בן אבינדב, מקדש את טפת בת שלמה המלך בגופי”. אלימלך פרש את הכתובה כמראה אותה כלפי מעלה. שניות ספורות עברו ואלימלך הוריד את הכתובה, בעיניים פעורות ראה חתום על הכתובה: ‘גבריאל עד’ ו ‘מיכאל עד’.

 

חמישה חודשים חלפו מיום הכלולות, בטנה של טפת החלה לצמוח, מגלה על החיים הנרקמים בקרבה. שמחה ואושר ממלאים את ימיהם של הזוג הצעיר, החי בבטחה במגדל השן. הזקנים העסוקים בלימודם דואגים לבת המלך הכלואה במגדל למזון ושבים לספסל הלימודים.

“אני לא יודע מה קרה לי, אבל נראה לי שאני כבר לא רואה כל כך טוב”, סח אחד הזקנים לחברו.

חברו הרים עיניו מהספר ואמר: “אולי אתה צריך כתב קצת יותר גדול או שנדליק עוד עששית”.

הזקן הניף ידו בביטול וענה: “את הכתב אני רואה היטב. משהו אחר נראה לי מאוד מוזר, אני אפילו לא יודע איך להגיד זאת כי זה נראה לי שטות גמורה ובלתי מסתברת לחלוטין”.

“נו… נו…”, דחק חברו.

הזקן לחש, מקווה שלא ישמעו אותו שאר הזקנים ויעשו ממנו צחוק: “רק אל תצחק בקול, אבל נראה לי שהוד מעלתה בהריון, או שהיא רק השמינה הרבה אבל זה לא נראה לי כך…”.

החבר אחז בראשו בשתי ידיו ואמר: “אני לא אצחק כי גם לי נראה כך. לא רציתי לומר כלום שמא תלעג לי, אבל בפעם אחרונה שראיתי אותה כמעט אמרתי לה מזל טוב, עד שהבנתי שזה בלתי אפשרי. שמא היא רוצה לבחון אותנו אם אנחנו נשים אליה לב. האמת היא שקשה לי להאמין בזה, כי גם פניה נהיו יפות יותר ומעט עגלגלות וקורנות, והרי פני אישה הרה קורנות”.

זקנים נוספים הצטרפו לשיחה, מגלים לחבריהם שגם בעיניהם נראה כי בת המלך הרה. “אנחנו חייבים לבדוק זאת, ואם החשש יתברר כאמיתי נהיה חייבים להודיע למלך. אני מקווה שאנו טועים, אחרת זה עלול לעלות לנו בראשינו”, סח הזקן הממונה על החבורה.

 

“הוד מעלתך… גברת טפת…”, נשמעה הקריאה תוך דפיקה בדלת. טפת קמה לאיטה מהמיטה בעוד אלימלך נכנס אל חדר המרחץ. דקות ספורות קודם לכן הקיאה מעט ולכן שכבה לנוח. “רק רגע…”, אמרה בלאות ונשרכה לעבר הדלת. היא פתחה את הדלת, מתבוננת בשבעים הזקנים העומדים צפופים על המדרגות, מציצים לעברה בחשש סקרני. “כן?…”, שאלה כלא יודעת מה פשר ההמולה.

“הוד מעלתך… גברתי…”, גמגם הזקן בעוד עיניו נעוצות בבטנה הטופחת של האישה. “האם יכול להיות?… אני מתכוון, לא שזה אפשרי… אבל אנחנו חייבים לשאול… האם יכול להיות שהוד מלכותה הרה?!”.

חיוך התפשט על פניה. “זה דווקא הגיוני ויכול להיות, רבותיי המשכילים. אני הרה זה חמישה חודשים”, אמרה בלטפה באהבה את בטנה.

“אבל זה לא יכול להיות!… זה בלתי אפשרי!…”, אמרו הזקנים בבלבול.

“אנא רבותיי, שובו אל הספרים שלכם ודונו אם המציאות היא מציאותית. בינתיים, אני צריכה לנוח קמעה, אני לא מרגישה טוב כל כך. אל תדאגו, זה לא משהו רציני, סתם תופעות לוואי שיש לנשים בהריון”. היא החלה לסגור את הדלת.

“אבל מי האבא?!”, שאל אחד הזקנים בייאוש.

“אינני חושבת שזהו עניינכם”, סחה בצחקוק בעודה מגיפה את הדלת.

 

“טפת הרה?!!!”, שאג המלך על משלחת הזקנים שבאו להודיעו את שנודע להם.

הזקנים רעדו מפחד, מהנהנים בראשיהם בשתיקה ומביטים באימה אל המלך שקם בחמת זעם ממקומו.

“איך זה קרה?! מי האבא?!”, חקר המלך בעודו מנסה להשתלט על סערת רוחו.

“איננו יודעים”, לחש אחד הזקנים, “איש לא נכנס למבצר, וכפי שהמלך יודע, אין האב אחד מאיתנו. שאלנו את הוד מעלתה מיהו האבא אך היא אמרה שאין זה עניינינו”.

המלך נשם עמוקות, מיישב את דעתו. “דאג שיכינו את הספינה שלי, עוד שעה אנחנו מפליגים לאי”, אמר לשליש העומד לשרתו.

 

טפת ואלימלך הביטו אל האופק. השמש החלה להפציע, צובעת את הים הרגוע בכחול וירוק. גווני הצהבהב והאדום של הרקיע המתבהר הבהיקו על הספינה הצחורה המתקדמת אל האי. אריה הזהב הרקום על המפרש המרכזי העלה חיוך של שמחה מטובלת בחשש על פניהם של המתבוננים. “אני מבין כי בקרוב אפגוש בחמי הנערץ”, סח אלימלך לטפת.

טפת: “אל תדאג, בעלי היקר. אני בטוחה שאבי מהר מאוד יעמוד על קנקנך וישמח בשמחתנו”. היא לחצה את ידו של בעלה בעידוד, מקווה שהמפגש יעבור בשלום.

 

“שלום אבא”, אמרה טפת בעודה פותחת את הדלת לרווחה לצליל הנקישה הסמכותי. היא רואה רק את אביה ללא משלחת, מבינה כי אביה העדיף לבוא לבדו על מנת לא להרבות את הקלון. בעקבות מראה פניו הקשוח, היא עצרה עצמה מלקפוץ לזרועות אביה ולחבקו. עיניו נעוצות בבטנה, שלא מותירה ספק על מצבה.

“אם כך, זה נכון! את הרה!”, סח המלך בקשיחות כשפניו מביעות כעס ואכזבה.

“כן אבא, אנוכי הרה זה כחמישה חודשים”, ענתה טפת, מנסה לשוות לקולה טון שליו.

“ומי האבא?! אם מותר לי לשאול!”, רטן בזעף, מקווה שבתו לא סרחה.

“בעלי, אלימלך בן אבינדב”, אמרה חלושות.

“ואיפה בעלך?!”, הוא הטעים את המילה בעלך כמזלזל בניסוח בתו.

“הוא במרפסת, מחכה לפגוש את אבי אשתו, אם אבי אשתו יסכים לראותו”, אמרה בחשש.

“אשתו…”, סח המלך כבינו לבין עצמו. “קראי לבעלך או לאיש שאת מכנה אותו בעלך בלשון מושאל”.   

טפת מיהרה למרפסת, מובילה אחריה את בעלה מושפל הפנים. אלימלך השתחווה למלך, מחכה שהמלך יורה לו לקום.

“אז אני מבין ששמך הוא אלימלך בן אבינדב. האם אתה יודע את העונש של לקיחת אישה ללא כתובה וקידושין?!”, אמר המלך בחמה בעוד אלימלך רכון על הארץ. “ואתה עוד הגדלת עשה ולקחת את בת המלך כאילו הייתה שפחה מהשוק!”.

“סלח לי אבי על שאני מתערבת”, אמרה טפת בעיניים דומעות. “אבל יש כתובה והיו קידושין כדת משה וישראל. אל נא תחשוד בנו במעשה נבלה, אבא”, אמרה בתחינה והגישה את שטר הכתובה לידי אביה.

המלך הביט בשטר הכתובה, מבין שהוא נכתב בדם. “מי אמר לך שאתה יכול לתת את עצמך ככסף קידושין?!”, שאל המלך בראותו את הכתוב.

“אדוני המלך, למדתי זאת מאביך, המלך דוד, שקידש את בת המלך שאול במאה עורלות פלישתים. אף על פי שהדוגמא לא מדויקת, מכיוון שמאה העורלות ראויות למאכל כלב וממילא יש בהן דין של שווה כסף, ואילו בנותני את עצמי לבתך אין בכך, לכאורה,  שווה כסף כי אינני יכול למכור את גופי. ואולם, מעצם היותי עני ודלפון יכול אני למכור את עצמי לעבד עברי, וממילא אני שווה פרוטה. מתוקף רצוני לשאת את בתך, הצעתי בשמחה למכור את עצמי לה ולתת לה את עצמי ככסף קידושין”, אמר אלימלך בעודו על הארץ.

חיוך קל עלה על פני שלמה. “עמוד על רגליך”, ציווה. “אני רואה כי אתה יודע ספר ובעל סברה מעניינת”, אמר המלך בהביטו בבחור שנעמד מולו מושפל פנים.

“אני משתדל, אדוני המלך. יודע אני כי אינני תלמיד חכם, אבל אני משתדל ללמוד כמה שיותר בכל עת שיש לי פנאי”, אמר בבושה כמבין את ההבדל בלימוד בינו לבין המלך.

שלמה הביט סביבו על החדר שבנה לבתו ואף פעם לא ביקר בו. הוא הצביע על הספרייה הגדולה המלאה ספרים וציווה על אלימלך: “תביא איזה ספר ובוא נלמד משהו”.

המלך ואלימלך התיישבו משני צידי השולחן והספר ביניהם, המלך שואל שאלות ואלימלך עונה, המלך מקשה ואלימלך מתרץ בענווה. שעות ארוכות נסחפו השניים בלימוד, שוכחים את טפת, היושבת בצד החדר ומתבוננת באהבה בשני הגברים הלומדים. היא רואה על פני אביה מבע של קורת רוח מבעלה, אף על פי שאיננה מבינה את כל השיח הפורה ביניהם. המלך התרווח לאחוריו, מביט בבחור בהנאה ואומר: “יפה… עכשיו ספר לי בבקשה מי אתה ואיך הגעת לכאן?”.

אלימלך החל לספר למלך את מהלך חייו: העוני המחפיר ולעומת זאת, השמחה שמילאה את בית הוריו, יציאתו מהבית על מנת לחפש מקור פרנסה, המסתור שמצא בעור השור, והנשר אשר נשא אותו אל מעבר לים.

המלך פרץ בצחוק מתגלגל, מביט בחתנו ובבתו באהבה, אינו מצליח לעצור את עצמו מלצחוק. אלימלך וטפת, הנדהמים מהצחוק, החלו לאט לאט להצטרף לצחוק המלך. הם אינם מבינים על מה הוא בעצם צוחק, אך מבינים ממבטו כי מאשר הוא את נישואיהם. “אומר לכם על מה צחקתי, אהוביי. כששלחתי אותך לכאן, בתי, ביקשתי ממך לא לשאול אותי מדוע אני עושה מעשה מוזר כל כך, ואת בצדקותך לא שאלת. ואולם, אני בטוח כי בזמן הארוך שבו ישבת כאן בודדה, נקפה את ליבך המחשבה: ‘מדוע אבי הגלני? למה אבי מתאכזר כך לבתו?’. בוודאי ניסית לתרץ לעצמך תירוצים שונים ומשונים על הניסיון שאני עורך”.

המלך ראה את האישור בעיני בתו. “כנראה, על דיוק מעשיי לא עמדת”, אמר בחיוך והמשיך את דבריו: “לפני שנים מספר, בעת שהתחלתי לחשוב על זיווגך ולחפש לך חתן ראוי למעמדך ולשאר רוחך, ראיתי בכל החוכמות שיכולתי תשובה אחת ברורה, שבעלך אמור להיות איש עני ואביון. ניסיתי לעשות כל מיני מהלכים על מנת לשנות את אשר ראיתי, וכשהבנתי שהדברים לא עולים בידי, אמרתי לשולחך למרחוק ולראות איך ייפול דבר. אמרתי לעצמי שאם אינני יכול לשנות את הדבר, לפחות אראה את עוצם ההשגחה. וראה זה פלא, איש אביון נכנס לתוך גוויית נבלה, נשר מוביל את העני מעבר לים, אל אשתו המזומנת לו”. המלך קם ממקומו, מושיט את ידו באהבה לאלימלך, מאמץ את חתנו הביישן אל חיקו. “ברוך הנותן אישה לאיש”, אמר בעודו מביט באהבה בבתו.