fbpx

תוכן שיווקי

איל כהן: “הרגשתי שאם אמשיך לעלות עוד קצת – החוט ייקרע ואני אמות”

הסופר איל כהן, מחבר סדרת הספרים ‘האוצרות האבודים’, מספר בראיון אישי על עברו כאתאיסט מוחלט, השנים הקשות בהן חיכו הוא ואשתו לילדים, המשפט החריף שדחף אותו לכתיבת ספרי פרוזה על גיבורי התנ”ך, והלילה המסתורי בהודו בו כמעט החזיר את נשמתו לבורא

פורסם במגזין הידברות
כתב: אבנר שאקי    ה’ חשון התש”פ (03.11.19)

השיחה עם איל כהן, בעל תשובה ותיק שהקדיש את העשור הקודם בחייו לטובת כתיבת ספרי פרוזה העוסקים בגיבורי התנ”ך, קולחת ומעניינת כמעט כמו כתיבתו השוטפת. עם זאת, כמה רגעים לאחר שהחל לספר על אותו לילה בהודו שבו כמעט החזיר את נשמתו לבורא, השתהה הוא לשניות ארוכות, מיד לאחר מכן חזר לשטף דיבורו הזורם. “אחרי השחרור מהצבא טסתי לטיול בהודו שבמובנים רבים שינה את חיי”, אומר כהן, 49, נשוי ואב לחמישה, מתגורר בצפת, אברך וסופר.

“אחרי תקופה מסוימת בצפון הודו ירדתי לגואה, ושם גרתי בבקתה שבניתי על החוף. בהודו עשיתי המון מדיטציה, אבל יום אחד החלטתי לעשות מדיטציה באופן שונה מהרגיל. יש כמה דברים שאסור לעשות במדיטציה, וביניהם לעשות מדיטציה בשכיבה ובמקום ללא קורת גג – כי זה יכול לגרום לדברים מסוכנים ולהתנתקות של הנשמה מהגוף, אבל בכל זאת החלטתי לעשות זאת.

“בהתחלה הכל היה רגיל, אבל אז, למרבה הפחד, באמת התחלתי להרגיש שאני כביכול מתנתק מהגוף שלי. פתאום, תוך כמה שניות, ממש ראיתי את עצמי מלמעלה. מאוד מאוד נבהלתי, זה היה מפחיד ומסקרן גם יחד, והתחלתי לשחק עם זה. החלטתי לזרום עם זה, ועליתי כביכול עוד ועוד למעלה, עד שממש ראיתי את כדור הארץ שלנו כמו נקודה קטנה. יחד עם זאת, קשה להסביר את זה, אבל כל הזמן הרגשתי שאני מחובר לגוף שלמטה, במעין חוט שכזה. שנים לאחר מכן קראתי בספר של רב אמריקאי שגם לפי היהדות יכול להיות מצב שכזה.

“המשכתי לעלות עוד ועוד”, מספר כהן, “ופתאום הרגשתי שאם אמשיך לעלות עוד קצת החוט שלי יקרע ואני אמות. מהר מאוד החלטתי כביכול לחזור לגוף, וזה אכן מה שקרה. התעוררתי על החוף, והייתי בשוק. זו חוויה מאוד מטלטלת. הבקתה שלי הייתה בחוף בודד, שממש אין בו אף אחד, אז ישבתי וחשבתי לבדי על מה שעבר עלי. תוך זמן קצר יחסית הגעתי לכמה מסקנות, וגם האמנתי שעוד אנשים חוו בעבר דברים דומים, אז התחלתי לחפש אנשים שעברו חוויות רוחניות שכאלה.
“מעבר לכך”, מוסיף כהן, “החוויה הזו גרמה לי להבין שיש גוף ושיש נפש, ושהם מחוברים זה לזה. בהודו יש הינדים, בודהיסטים, נוצרים, מוסלמים, ומגוון מאמינים בדתות אחרות, ועם כולם דיברתי. שאלתי שאלות, ניסיתי להבין מהי הנפש, אבל התחושה שלי הייתה שכל מי שדיבר איתי מסבן אותי. שאף אחד לא באמת יודע מה קורה. אפשר לומר שבמידה מסוימת כאן התחיל התהליך שבסופו של דבר הביא אותי לחיי תורה ומצוות, ולחזרה לחיקה הנעים של היהדות”.

לדבריו של כהן, התקרבותו ליהדות הפתיעה רבים כאשר התרחשה, מכיוון שלדבריו בצעירותו היה הוא מאוד רחוק מחיבור כלשהו לחיי תורה ומצוות. “נולדתי ביישוב אזור, ליד תל אביב, בבית חילוני למהדרין”, מספר כהן. “עם זאת, לקחתי את זה כמה צעדים קדימה, ומבחינה אידיאולוגית הייתי ממש אתאיסט. לא האמנתי בכלום. הדבר היחיד שהאמנתי בו הוא שיום אחד אשמש כאוכל לתולעים וזה הכל. כדי להסביר את חומרת המצב, אני יכול למשל לספר שבכיתה י”א יום אחד הגיעה מורה חרדית ללמד היסטוריה בבית הספר החילוני שלמדתי בו. בתחילת השיעור היא דיברה על גלות בית ראשון, ואמרה שהגלות הייתה גזירה מאת ה’.

“הדברים שלה מאוד עצבנו אותי, ובכלל – בכל פעם כשהיו מדברים איתי על הקב”ה הייתי מאוד מתעצבן, ופשוט התחלתי להשתיק אותה באופן מאוד תקיף. אחרי השיעור הזה לא ראינו אותה שוב בבית הספר, אבל אני לא מתחרט על זה, כי זה היה מקום נוראי עבורה. אחרי התיכון התגייסתי, ומיד אחר כך נסעתי לטיול במזרח הרחוק, בעיקר בהודו”.

איך אתאיסט מרגיש כשהוא מגיע לראשונה בחייו למדינה כל כך דתית?

“ביום שהגעתי להודו חטפתי את אחד הזעזועים הגדולים שהיו לי בחיים. נחתתי בבומבי, עיר ש -40 מיליון איש חיים בה בקרטונים. בן אדם שם חתיכת קרטון בלילה מעל הראש שלו ומעל הראש של הילדים שלו וככה הוא חי. אי אפשר להבין את זה. ולמרות העוני המשוגע הזה, אני מסתובב בעיר ורואה אנשים מאושרים. בן אדם יושב לו בכניסה של הקרטון שלו, מסתכל על הילדים שלו משחקים בלי בגדים בבוץ המלוכלך, והוא מאושר. כשהייתי בתל אביב עם כל העושר שבעולם לא ראיתי פרצופים כאלה מאושרים”.

ואיך אתה מסביר את זה?

“אני מאמין שיש כמה סיבות לעניין הזה, אבל בטח אחת מהן היא שהמון הודים עושים מדיטציה. פשוט שוקעים לתוך עצמם ושמחים בזה. התחלתי ללמוד ולעשות מדיטציה, ונכנסתי לזה יותר ויותר, עד שלאחר זמן מסוים הייתי עושה מדיטציה מהבוקר עד הלילה, כל יום. חייתי חיים של סיגוף עצמי – התנתקות מקסימלית מהגוף, וכמעט בלי אוכל. במשך למעלה מחצי שנה הייתי אוכל רק לקראת הערב צלחת עם אורז ומעט עדשים, וזהו. בשיא השלילי שלי שקלתי 60 קילו, ואני 1.85 סנטימטר. היום אני שוקל פי שניים. אחרי שהתעסקתי עם זה יותר ויותר, עברתי את החוויה בגואה שסיפרתי עליה מקודם, וזה רק סיקרן אותי להמשיך עם זה.

“החוויות האלה גרמו לי להישאר עוד ועוד בהודו, אז שכרתי דירה והשתקעתי בה. ערב אחד ישבנו בדירה שלי איזה 30 חבר’ה מכל העולם, והיה לי משעמם, אז שאלתי בקול: ‘יש למישהו משהו מעניין לקרוא, אולי תנ”ך?’ כל החבר’ה שם הכירו אותי, וממש היו בשוק. הם ידעו עד כמה אני רחוק מזה.

“בבוקר, איך שאני קם, אחד החבר’ה ניגש אלי עם תנ”ך ואמר לי: ‘רצית תנ”ך, הנה, בבקשה’.  עד היום אין לי מושג מי זה, ואני מאוד רוצה לפגוש אותו, כי הוא הוביל אותי למהפך הכי גדול בחיים שלי. כל החיים הייתי תולעת ספרים, אחד שקורא כל היום וכל הלילה, וכך גם קרה עם התנ”ך – התחלתי לקרוא אותו מהתחלה עד הסוף, בלי לנסות להבין יותר מדי. וככה שוב ושוב עשרות פעמים.

“מדי פעם הייתי נעצר על איזה קטע, מתעכב עליו ומתבונן בו, ולאט לאט התחלתי לקלוט שיש שם משהו. עדיין הייתי מאוד רחוק משמירת מצוות, אבל את התנ”ך כבר לא עזבתי. בתקופה ההיא המשכתי את הטיול ביפן, בפיליפינים ובתאילנד, והמשכתי לחפש את התשובות לשאלות הרוחניות שלי. וגם אז, אם צריך להודות, הכי רחוק שחשבתי אי פעם שאמצא את עצמי זה חוזר בתשובה. שנים אחר כך, כשבאמת שחזרתי בתשובה, אנשים שראו אותי אמרו לי שאם אני חזרתי אז כל אחד יכול. שאם אתאיסט קיצוני כמוני חזר בתשובה אז הם מאמינים שאין אדם שלא יכול לחזור”.

באיזה אופן השפיעו עליך קריאת התנ”ך והדברים שעברת?

“בתקופה ההיא עדיין לא למדתי שום דבר תורני חוץ מתנ”ך, אבל התחלתי לקיים מצוות מסוימות. הפסקתי לאכול מאכלים לא כשרים, לערבב בשר וחלב, ובאופן כללי הייתי יותר בקטע של ‘סור מרע’. יום אחד ישבתי עם אחי, שבדיוק חזר מהודו, וראיתי שהוא מכין לעצמו פיתה עם גבינה ונקניק, אז אמרתי לו שלא כדאי לאכול את שניהם יחד. הוא שאל אותי מה קרה, והתביישתי להגיד את האמת אז עניתי לו שזה לא בריא. הוא ניסה להבין מה לא בריא בזה, ראיתי שאין לי ברירה, אז שאלתי אם פתוח לשמוע דברים חדשים ואמרתי לו שהיהדות אוסרת.

“אחרי תקופה מסוימת בארץ שוב נסעתי לאירופה, ויום אחד אחי התקשר ואמר שהתחיל ללכת עם כיפה. אצלו הכל קרה הרבה יותר מהר. הוא היה בעניין של היהדות בערך חודש, וכבר שם כיפה. יומיים אחרי הכיפה כבר לבש ציצית, והתקדם עוד ועוד. זמן קצר אחר כך חזרתי לארץ, הרגשתי והבנתי ששמירת מצוות היא הדבר הנכון, ואמרתי לעצמי שאם אני מאמין שזה מה שנכון אז צריך גם לעשות.

“בתקופה ההיא שכרתי דירה יחד עם אחי, והחלטנו שאנחנו מתחילים לשמור מצוות, אבל קשה להאמין עד כמה בורים היינו. הייתה לנו כירה חשמלית, והכנו בה חביתות בשבת. חשבנו שאסור להדליק אש, כי זה מה שכתוב בתנ”ך, אבל שלבשל אין בעיה. או שלמשל הדלקנו סיגריה מאש לאש, כמו בחג, כי לא ידענו שאסור”.

מה היו צעדיך הבאים בחזרה בתשובה?

לדבריו של כהן, ככל שחלף הזמן, עצם קיום המצוות השפיע עליו לטובה וגמלה ההחלטה בליבו ללכת על העניין בכל הכח. “בתקופה ההיא כבר נמאסו עלי הטיולים בעולם, וממש רציתי ללמוד תורה יותר ברצינות, אז התחלתי בכולל בראשון לציון ואחר כך עברתי לישיבה בבני ברק. אחרי שנה בישיבה התחתנתי, גם אשתי בעלת תשובה, ובערך שנה אחר כך רצינו לגור במקום שקט ובדיוק נפתחה אפשרות לעבור לצפת.

“במשך עשר שנים אחרי החתונה לא זכינו לילדים”, מספר כהן, “ועברנו המון סביב העניין הזה. אחרי עשר שנים ברוך ה’ נולדו לנו תאומים, בן ובת, והייתה שמחה ענקית. שנה וחצי אחר כך נולד לנו ילד עם שיתוק מוחין. הוא לא הולך לבד, לא אוכל לבד, משותק בגפיים, מדבר רק בעזרת מחשב, אבל המוח שלו מבריק. הוא לומד בתלמוד תורה רגיל, ואחר כך, בשעות הפנאי שלו, הוא בונה אתרי אינטרנט ומפתח אפליקציות”.

מארז 5 חדשעותק

אשתי חזרה עם דמעות

לדבריו של כהן, ערב אחד, במפגש חברים אקראי, התסכול אותו סחב במשך שנים לגבי חוסר הכרת התנ”ך התפוצץ ושינה לחלוטין את מסלול חייו. “לפני כעשר שנים ישבתי בחצר ביתי בצפת עם חברים, בליל קיץ נעים, ופתאום זה צף. יש לי חברים מכל המגזרים – חרדים, דתיים, מסורתיים, חילוניים, אני חי בסביבה מאוד מעורבת. אני לא חושב שיהודי צריך להתנתק משאר האנשים, ולכן קשה לי לחיות במקום סגור כמו בני ברק למשל.

“פתאום, אחד החבר’ה דיבר על התנ”ך בזלזול, ולא הבנתי מאיפה הם מביאים את זה. הייתי בשוק, שאלתי אותם על מה הם מסתמכים, והם ענו שקראו את הדברים האלה בספר מלכים ג’ של יוכי ברנדס, ושהיא הייתה פעם חרדית אז אפשר לסמוך עליה. זה מאוד כאב לי, אז אמרתי לחבר’ה שיפתחו מקורות אמיתיים, מפרשים, ושילמדו תנ”ך כמו שצריך, אבל ראיתי שזה לא חודר אליהם.

“בתקופה ההיא עסקתי בסת”ם”, מוסיף כהן, “הייתי באמצע לכתוב ספר תורה, אבל למחרת המפגש הזה עזבתי את כתיבת ספר התורה כי פתאום היה לי דחף בלתי מוסבר לכתוב על תחילת חייו של דוד המלך. אף פעם לא חשבתי שאהיה סופר, אבל זה מה שפשוט קרה. כתבתי במשך חמש שעות בלי לקום מהכיסא, וכשנכנסתי הביתה אשתי שאלה איך התקדמתי היום עם ספר התורה, ועניתי לה שלא התקדמתי כי התחלתי לכתוב על דוד המלך.

“נתתי לה לקרוא את מה שכתבתי, והיא חזרה עם דמעות בעיניים. בנוסף לזה, היא אמרה שאני צריך לעזוב את כתיבת הסת”ם ולהתעסק בזה, כי סופרי סת”ם יש לא מעט אבל אנשים שכותבים על חייהם של גיבורי התנ”ך לפי חז”ל בצורה מעניינת יש מעט מאוד, אם בכלל”.

אם אתם רוצים לשמוע עוד על סדרת הספרים לחצו כאן –> “האוצרות האבודים” 

שינוי גודל גופנים