בלי להאריך הרבה הזדעזעתי עד עמקי נשמתי – בתור אחד שחוקר, לומד ואוהב את דמותו הנערצת של דוד המלך הכאב פילח עמוק. כששאלתי מהיכן הם שאבו את ה"מידע" ההיסטורי המסולף, אמרו כי הם קראו את העובדות הללו בספר מסוים (שאיני מוצא לנכון לנקוב בשמו), שכתוב על ידי אישה שפעם הייתה חרדית. ניסיתי להסביר, לנמק, להבהיר, אולם התגובה הייתה: "הרי כך היא כתבה". שאלתי אותם: "ניסיתם לקרוא בתנ"ך? בחז"ל? במפרשים? התגובה הייתה, "למי יש זמן וכוח לזה! את הספר שלה קל ונעים לקרוא!" 

שנים רבות שאני לומד ומלמד תנ"ך ועומד בפני שאלות תלמידים על דמויותיהם של גדולי ישראל, שאלות שנובעות ממקורות חיצוניים ליהדות וגורמות לסילוף הדמויות. מתוך ניסיון מגמתי לעוות ולעצב מחדש את הזיכרון הקולקטיבי באשר למוסריותו של עמינו ומנהיגיו הנערצים. לקחתי את הספר המדובר ונסתי לקרוא אותו, אולי אם הספר היה מדבר על דמות פיקטיבית הייתי מסוגל לסיים את קריאתו, אבל בגלל עצם הסילוף לא יכולתי להמשיך לקרוא…

רציתי לגרש את החושך בצעקות. אך בלילה, כשצעק ליבי, נזכרתי שחושך מגרשים רק עם אור.

היה בי רצון לתגובה הולמת, רצון להעביר את המסר בדרך השווה לכול נפש, לתת את האפשרות לחברים ובכלל לכל האנשים שאינם חובשי ספסלי בית המדרש, להכיר את דמותו של דוד המלך דרך מאות מקורות של מדרשים וספרים המלווים אותנו זה אלפי שנים. להעמיד מחדש את היחס בין הפרשנות החדשנית שפורצת מאנשים אוחזי המקלדת, בפרופורציה הנכונה לעומת אוחזי הספר. חוליה בלתי מבוססת, כנגד שרשרת הדורות של חכמי ישראל.

על הפרק הייתה כתיבה של ספר תורה. לאחר ההכנות וההיערכויות הלוגיסטיות הכרוכות בכך התיישבתי לכתוב את ספר התורה, אך אז קרה משהו… בלי תכנון מוקדם אחזו ידי בדף ועט במקום הקלף והקולמוס, ובמשך כארבע שעות רצופות התחלתי לכתוב, אותיות מצטרפות למילים הופכות למשפטים המצטרפים לפסקאות ועמודים שלימים. עמוד רודף עמוד, דף רודף דף, יוצאים עפים וניתזים החוצה הפרקים. כמו גייזר חם וקולח הפורץ מבטן האדמה לאוויר העולם זועק ללמד ולספר על דמותו הפלאית של דוד המלך.

בערב ישבתי עם אשתי, היא שאלה: "נו… התחלת בכתיבת ספר התורה?"
חייכתי ועניתי לה: "כן… ולא". אשתי צחקה, היא לא רגילה לתשובות מתחמקות ממני וביקשה שאסביר את עצמי.

אמרתי: "אני לא יודע איך להסביר, אבל אולי תיקראי מה שכן כתבתי היום ותגידי לי מה את חושבת על זה".

לאחר שעה קלה אשתי חזרה אלי קצת המומה כשעיניה דומעות, ואמרה לי נחרצות: "ספר התורה יצטרך להמתין, אתה חייב לסיים את היצירה הזאת, הספר הזה הרבה יותר נצרך לעם ישראל".