המסע

שמי איל כהן נולדתי בשנת 1970 במרכז הארץ בבית חילוני וגדלתי כאתאיסט.

לאחר שירות צבאי יצאתי לטיול במזרח הרחוק, בהודו נפגשתי לראשונה במדיטציה והתחלתי לעסוק בה באינטנסיביות רבה במשך כשנה וחצי.

באחד הלילות בעודי שקוע במדיטציה חוויתי חוויה חוץ גופית, היינו ראיתי את עצמי מלמעלה והתחלתי לשוטט באוויר גבוה מעל גופי בעודי חש כמעיין חוט המקשר בין הגוף המוטל על הארץ לביני. התחלתי נוסק מעלה, רואה את כדור הארץ ככדור טניס קטן, נבהלתי נורא כשחשתי שהחוט המקשר עומד להתנתק. רציתי לשוב אל הגוף והכן שבתי. לקחתי את עצמי לחוף מבודד מבני אדם שם ישבתי מספר ימים וחשבתי על החוויה המדהימה שעברתי, הגעתי למסכנה שבוודאי יש אנשים שיכולים להסביר לי את המציאות המוזרה הזאת של שני חלקים נפרדים: הנפש והגוף.

התחלתי במסע חקירה ארוך, נפגשתי עם המון אנשי רוח בכל מיני מקומות, בודהיסטים, הינדואיסטים, נוצרים, מוסלמים וכו’. אך אצל אף אחד מהם לא מצאתי את האמת אותה חיפשתי.

לילה אחד בהיותי יושב עם כעשרים חברים מכל קצוות עולם בבית אשר שכרתי בהודו, חשתי שאיני יכול לסבול יותר את הלהגים והשטויות אשר עליהם נסובים הדיבורים. מבלי לדעת מדוע שאלתי: “יש למישהו אולי תנ”ך?”, חלק מהחברים צחקו, חלקם הביטו בי בפליאה. למחרת בבוקר מישהו העיר אותי משנתי (אין לי מושג מי הוא היה) ואמר לי: “ביקשת תנ”ך, הנה”, הוא הניח אותו לידי והלך.

התחלתי לקרוא את התנ”ך מראשו לסופו, חוזר שוב ושוב על הטקסט שהרגשתי שהוא סוחף אותי לתוכו, אף על פי שהמון דברים לא הבנתי. קראתי אותו עשרות פעמים בעודי ממשיך בחיפושיי.

לאחר כשנתיים במזרח עברתי לאירופה שם המשכתי לחפש. יום אחד ראיתי את אחד העובדים שהיה לי מניח תפילין, משום מה התעורר בי רצון עז להניח גם כן תפילין (בבר מצווה שערכו לי אחד החברים של המשפחה קשר אותי ברצועות השחורות מבלי שאבין מדוע). העזתי פני וביקשתי ממנו להניח את התפילין, להפתעתי הבחור נענה לי בשמחה וברצון, הבהרתי לו שאין לי מושג איך עושים את זה, הוא לימד אותי בשמחה.

חזרתי לארץ אחרי כשנתיים באירופה, כאן פגשתי בחבר שחזר בתשובה, התחלתי ללמוד לבדי בעודי מנהל אורח חיים חילוני לחלוטין. אט אט החל הלימוד לפעפע בי עד שהרגשתי שאני רוצה ללמוד באופן מסודר. הצטרפתי לכולל אשר בו למד דוד שלי שהיה חוזר בתשובה, לאחר תקופה קצרה הציע לי הרב של הכולל ללכת ללמוד בישיבה, נכנסתי לישיבת אורייתא בבני ברק, שם למדתי כשנה עד נשואי.

לאחר הנישואין עברנו אני ואשתי להתגורר בצפת, שם המשכתי ללמוד בכוללים מסודרים כשתיים עשרה שנים. כשנולדו ילדי הראשונים (תאומים אחרי עשר שנות צפייה) התחלתי לעסוק בכתיבת ספרי תורה, בעודי ממשיך ללמוד רוב היום וללמד בשעות הערב.  

ערב אחד בלילה קיצי, מלילות צפת הנעימים. ישבנו כמה חברים בחצר ביתי והשיחה קלחה מעניין לעניין. אחד החברים צחק לפתע ואמר: “וואלק דוד המלך היה בלגניסט לא קטן”, התבוננתי בו בניסיון להבין על מה הוא מדבר. אני חוזר בתשובה, חסיד ברסלב מזה עשרים שנה, הופתעתי מייחסו המזלזל של חברי, אף שאיננו שומר תורה ומצוות, עדיין, הדרך שהוא דיבר על קודשי ישראל בזלזול כזה הייתה תמוהה בעיני. חבר אחר שישב עמנו, הנמנה עם שומרי התורה והמצוות הצטרף לדעתו של חברנו המשותף, בהציגו את דמותו של משיח ה’ כאדם נאלח שכל פעולותיו היו בגלל אינטרסים ומידות מושחתות.  

בלי להאריך הרבה הזדעזעתי עד עמקי נשמתי – בתור אחד שחוקר, לומד ואוהב את דמותו הנערצת של דוד המלך הכאב פילח עמוק. כששאלתי מהיכן הם שאבו את ה”מידע” ההיסטורי המסולף, אמרו כי הם קראו את העובדות הללו בספר מסוים (שאיני מוצא לנכון לנקוב בשמו), שכתוב על ידי אישה שפעם הייתה חרדית. ניסיתי להסביר, לנמק, להבהיר, אולם התגובה הייתה: “הרי כך היא כתבה”. שאלתי אותם: “ניסיתם לקרוא בתנ”ך? בחז”ל? במפרשים? התגובה הייתה, “למי יש זמן וכוח לזה! את הספר שלה קל ונעים לקרוא!” 

שנים רבות שאני לומד ומלמד תנ”ך ועומד בפני שאלות תלמידים על דמויותיהם של גדולי ישראל, שאלות שנובעות ממקורות חיצוניים ליהדות וגורמות לסילוף הדמויות. מתוך ניסיון מגמתי לעוות ולעצב מחדש את הזיכרון הקולקטיבי באשר למוסריותו של עמינו ומנהיגיו הנערצים. לקחתי את הספר המדובר ונסתי לקרוא אותו, אולי אם הספר היה מדבר על דמות פיקטיבית הייתי מסוגל לסיים את קריאתו, אבל בגלל עצם הסילוף לא יכולתי להמשיך לקרוא…

רציתי לגרש את החושך בצעקות אך בלילה כשצעק ליבי נזכרתי שחושך מגרשים רק עם אור.

היה בי רצון לתגובה הולמת, רצון להעביר את המסר בדרך השווה לכול נפש, לתת את האפשרות לחברים ובכלל לכל האנשים שאינם חובשי ספסלי בית המדרש, להכיר את דמותו של דוד המלך דרך מאות מקורות של מדרשים וספרים המלווים אותנו זה אלפי שנים. להעמיד מחדש את היחס בין הפרשנות החדשנית שפורצת מאנשים אוחזי המקלדת, בפרופורציה הנכונה לעומת אוחזי הספר. חוליה בלתי מבוססת, כנגד שרשרת הדורות של חכמי ישראל.

על הפרק הייתה כתיבה של ספר תורה. לאחר ההכנות וההיערכויות הלוגיסטיות הכרוכות בכך התיישבתי לכתוב את ספר התורה, אך אז קרה משהו… בלי תכנון מוקדם אחזו ידי בדף ועט במקום הקלף והקולמוס, ובמשך כארבע שעות רצופות התחלתי לכתוב, אותיות מצטרפות למילים הופכות למשפטים המצטרפים לפסקאות ועמודים שלימים. עמוד רודף עמוד, דף רודף דף, יוצאים עפים וניתזים החוצה הפרקים. כמו גייזר חם וקולח הפורץ מבטן האדמה לאוויר העולם זועק ללמד ולספר על דמותו הפלאית של דוד המלך.

בערב ישבתי עם אשתי, היא שאלה: “נו… התחלת בכתיבת ספר התורה?”
חייכתי ועניתי לה: “כן… ולא”. אשתי צחקה, היא לא רגילה לתשובות מתחמקות ממני וביקשה שאסביר את עצמי.

אמרתי: “אני לא יודע איך להסביר, אבל אולי תיקראי מה שכן כתבתי היום ותגידי לי מה את חושבת על זה”.

לאחר שעה קלה אשתי חזרה אלי קצת המומה כשעיניה דומעות, ואמרה לי נחרצות: “ספר התורה יצטרך להמתין, אתה חייב לסיים את היצירה הזאת, הספר הזה הרבה יותר נצרך לעם ישראל”.

כשנתיים ארכה הכתיבה, בירור במקורות היהדות עד היכן שידי מגעת. תנ”ך, תלמוד, מדרשים, זוהר, מפרשי התנ”ך הראשונים והאחרונים. עשרות ומאות ספרים שליבנו, ביררו והבהירו את דמותו של דוד מלך ישראל.
הספר על חייו של דוד המלך יצא תחת הכותר “אהבת המלך דוד” וגרף תגובות נפלאות של מאות קוראים, אך תמיד עם השאלות: “מה עם שאר גיבורי התנ”ך? מה עם עוד ספרים?” התחלתי בכתיבה על דמותו של משה רבנו ודורו, כתיבה שארכה עוד כשנתיים, שהפכה להיות הכותר “דור המדבר” אך בטרם יציאתו לאור עלתה השאלה: “למה אתה לא מתחיל מההתחלה?!” קפצתי למים הגועשים וכתבתי את “ימי בראשית”, גם כן בערך שנתיים, התורה נכתבה. ידעתי כי מיד תעלה השאלה: “אבל מה עם יהושע ושופטים? צריכים לחבר את התורה עם דוד המלך!” מסע נפלא שארך עוד כשנתיים והספר ימי השופטים הוכן. עתה יוצאים הספרים כסדרת “האוצרות האבודים”, המגוללים את ימי העולם מהבריאה עד סוף ימיו של דוד המלך. השאלה: “מה עם ספרי מלכים?” הגיעה וכעת אני בפתיחתו של מסע מרתק אל תוך נבכי ימי המלכים…

אבל מן הסתם זה ייקח עוד לפחות שנתיים…