תוכן שיווקי
לפני חודשים ספורים, חבר שלי דחף לי ליד בכוח ספר. "אתה חייב לקרוא את ספר הזה!", הוא אמר לי. חייכתי אליו בבדיחות הדעת, "התחלת לחזור בתשובה?", שאלתי בעוקצנות.
"מה זה קשור?!", ענה החבר בתמיהה. "זה על התנ"ך, זה ספר של דתיים! אני מכיר את הסיפור הזה", עניתי כשאני מחזיר לו את הספר. החבר הביט בי במבט מאוכזב, "חשבתי שאתה קצת יותר פיקח מזה", אמר, "הייתי בטוח שאתה התבגרת מאז היינו ילדים בבית הספר וחיפשנו לברוח משיעורי התנ"ך… כמו משאר כל השיעורים".
הוא נאנח קלות והפטיר כלאחר יד, "האמת שאני לא מאשים אותך, כך גם אני הגבתי כשלימור הביאה לי את הספר הזה. חשבתי שהיא הולכת לקרוע אותי לגזרים כשניסיתי להתחמק ואז היא עשתה לי את הדבר שאני עומד לעשות לך", קרץ בחיוך שובבי ופתח את הספר באקראי והחל לקרוא בקול.
הבטתי בו בתדהמה, "מה זה שעת סיפור לפני השינה?", שאלתי בגיחוך, והוא במקום להתייחס אלי המשיך לקרוא.
בשניות הראשונות הייתי בטוח שהוא יפסיק את המתיחה שלו, אולם, הוא המשיך בשלו, קורא לאיטו שורה אחר שורה.
הבנתי שאין לי ברירה, אלא או לקום וללכת או להקשיב.
לשמחתי בחרתי להקשיב.
לאחר דקה קלה של התנגדות פנימית התחלתי להרגיש שאני נשאב לתוך הסיפור, כשבוי קסם חשתי שאני נמצא יחד עם דוד המלך בשדה הקרב, מרגיש את המתח בטרם יעלו על ראשי רגלי האויב. קפצתי ממקומי על מנת לתקוף את קלגסי האויב הבאים להשמיד את עמי.
לאחר דקות ארוכות חברי סגר את הספר והפסיק את הקריאה כשהוא שוקע לאחוריו על הכורסה. "מה קרה?! למה הפסקת?!", שאלתי בכעס. החבר צחק, "עזוב זה ספר של דתיים ואתה מכיר את הסיפור הזה", אמר בלעג.
לאחר כמה דקות של התגרות הוא הסכים לשחרר לי את הספר. הגעתי הביתה והתיישבתי לקרוא, מבלי לשים לב לשעון גמעתי את הספר. התבוננתי לרחוב תוך שאני מוחה את דמעות עיני על פטירתו של דוד המלך, המולת הרכבים והאנשים העולה מתחתי החזירה אותי למציאות התל אביבית של המאה העשרים ואחד מירושלים של דוד המלך. כבר בצהריים הייתי שוב בבית חברי לקחת את ארבעת הכרכים הנוספים של הסדרה. תוך כשבוע סיימתי את חמשת הספרים עבי הכרס, כשאני מפנה כל רגע להמשך הקריאה, (אפילו ויתרתי על משחק כדורגל של הקבוצה האהובה עלי). כשבועיים לאחר מכן מצאתי את עצמי בצפת, עולה במדרגות לחדר הלימוד של איל כהן, מחבר סדרת הספרים "האוצרות האבודים".
איל כהן קידם את פני בחיוך רחב כשהוא שואל איך אני שותה את הקפה. בעוד הוא מכין את הקפה הבטתי בחדר, ספרייה גדולה עיטרה את הקיר ועל השולחן היו מונחים כמה ספרים פתוחים ומחשב נייד. לאחר התוודעות קלה התחלתי לספר לו כיצד הגעתי אל ספריו ואת ההסתייגות הראשונית שהייתה לי בטרם התחלתי לקרוא. איל חייך כמבין ומכיר את המציאות.
"איך אתה מסביר את זה שכל כך הרבה אנשים מסתייגים מקריאת הספרים שלך?"
"אני לא חושב שהם מסתייגים מלקרוא את הספרים שלי דווקא. הכניסו לאנשים לראש שהתנ"ך שייך רק לדתיים ואפילו גרוע מזה שהאלוקים שייך לדתיים. לצערי בשנים האחרונות יש יותר ויותר ניסיון לעשות דה לגיטימציה לתנ"ך ולדמויות ההוד שבו. השיח הציבורי הופך ליותר ויותר מקוטב, ערוצי התקשורת ומעצבי דעת הקהל הינם כיום יוצרי השיח ועל מנת לקבל רייטינג גבוה אתה צריך להיות קיצוני. אנשים מרגישים שהם חייבים לתפוס צד, או שאני דתי או שאני לא דתי.
זה עוד בסדר, אבל כיום מנסים להביא אותנו למציאות שאו שאני דתי ושונא את מי שאינו דתי או שאני לא דתי ושונא דתיים. ממילא אדם שמגדיר את עצמו לא דתי מרגיש שהוא מחויב להתנגד לכל דבר בעל סממן דתי. לשמחתי, אני לא מרגיש כך, רוב בני משפחתי אינם דתיים דבר שלא מונע ממני לכבד ולאהוב אותם".
"הבנתי, מהפרולוגים של ספריך שגם אתה היית חילוני".
איל צוחק בקלילות, "אני לא אוהב את המושג הזה 'חילוני' פרוש המילה 'חילוני' הוא זר. אני נולדתי במשפחה שתורה ומצוות לא בדיוק היו בראש מעיניה. אימא שלי ז"ל הייתה בורחת מהבית כל ערב יום כיפור להוריה על מנת שתוכל לצום שם ולא להיות נוכחת במה שמתחולל בבית שלה. בפסח לא היו מכניסים חמץ לבית, היינו יושבים בליל הסדר, קוראים ושרים קצת, לאחר שהיינו מסיימים לאכול היינו יוצאים לשתות בירה בתל אביב הקטנה. כשהייתי נער התחלתי להביא חמץ לבית בפסח, לא הבנתי מדוע אני צריך לסבול ולאכול מצות, כשאפשר לשמור פיתות במקפיא.".
"אז איך פתאום חזרת בתשובה? מה קרה לך?".
"לאחר השרות הצבאי יצאתי לטיול במזרח, כמו הרבה מבני גילי. קניתי כרטיס טיסה לצד אחד להודו. כשהמטוס החל את שלב הנחיתה, ראיתי שטח עצום מכוסה בצריפונים קטנים.
יצאתי לחפש את המקום, התברר שזה 'הסלמס' , משכנות העוני של בומבי, ארבעים מיליון איש שחיים בתת תנאים שעל מנת להבין את מצבם צריך לראות את זה.
הסתובבתי שם שעות ארוכות כשאני המום מהחיוכים וחדוות החיים של האנשים הגרים שם, ההפך הגמור מהמציאות שראיתי ברחוב שנקין בו הייתי עובד. הבנתי שאני עומד להישאר בהודו תקופה ארוכה.
לאחר ימים ספורים בהודו התוודעתי למדיטציה, נשאבתי לתוך עולם הרגיעה הנפשית והשלווה הפנימית שמנקה את רדיפת המחשבות. התנתקתי כמעט מהכל. חייתי חודשים רצופים על חוף הים כשכל ענייני הוא התעסקות במדיטציה. מטבעי אני אוטודידקט לכן הלימוד שלי על מדיטציה היה מהתבוננות במודטים ולא מקבלת גורו או מורה רוחני שידריך אותי.
יום אחד החלטתי לנסות לעשות מדיטציה בצורה שונה ממה שראיתי, לאחר מעשה הבנתי שמלמדי המדיטציות אוסרים לעשות את מה שעשיתי. התחלתי לשקוע לתוכי ולפתע ראיתי את עצמי מתבונן על הגוף שלי מלמעלה. הרגשת השחרור הדהימה אותי. ניסיתי להניע את עצמי למעלה והרי זה פלא, אני נוסק ורואה את עצמי מרחוק יותר. המשכתי לעלות כשאני חש חיבור של מעיין חבל דק המקשר ביני לבין הגוף ששוכב על החוף. הרגשתי שהחוט הולך ונהייה דק יותר ויותר עד שקלטתי שאם הוא נקרע אני מת ואין לי דרך חזרה.
נבהלתי למרות ההרגשה הנפלאה ורציתי לחזור, ברוך השם חזרתי. עברתי למקום מבודד למשך כמה ימים על מנת לחשוב בשקט על הגילוי שחוויתי. פעם ראשונה שהבנתי שיש לנו שני חלקים: גוף ונשמה".
מה עשית עם ההבנה הזאת? החלטת לחזור בתשובה?
איל צוחק, "חזרה בתשובה היה הדבר הכי רחוק שהיה בדעתי. התחלתי לחפש אנשים שיכולים להסביר לי מה קרה לי. דברתי עם הינדואיסטים, בודהיסטים, נוצרים, מוסלמים ובכלל כל מי שהיה נראה לי שהוא יכול להבהיר לי משהו מהחוויה שחוויתי. לא מצאתי תשובות, לפחות לא כאלו שהניחו את דעתי. ערב אחד לאחר כשנה של חיפושים ישבתי עם חברים מכל רחבי העולם בחדר גדול בדירה ששכרתי בגואה. אתה בטח מבין על מה נסבו השיחות, הרגשתי שהראש שלי הולך להתפוצץ מהשטויות שלהגו בחלל החדר. מבלי לשים לב לעצמי שאלתי בקול: 'יש למישהו משהו מעניין לקרוא? אולי תנ"ך?'. החבר'ה הביטו בי בצחוק בטרם המשיכו בשיח הסתמי, מנסים להבין אם אני רציני או לא. למחרת בבוקר מישהו העיר אותי כשהוא מושיט לי ספר תנ"ך, 'ביקשת תנ"ך, בבקשה' הוא אמר והניח אותו על יד ראשי, עד היום אין לי מושג מי זה היה.
ואז התחלת לחזור בתשובה?
"לא בדיוק", אומר איל כשהוא ממשיך לחייך, "לקח לי עוד איזה שלוש שנים, אבל הקשר שלי לתנ"ך החל שם. התחלתי לקרוא את הספר מראשיתו לסופו, לא מבין הרבה אבל מרגיש שהספר מגלה לי אמיתות. קראתי אותו שוב ושוב, כנראה עשרות פעמים. יום אחד כשהייתי כבר באירופה תקופה די ארוכה, נפל לי האסימון שאני צריך להתחיל לקיים את הדברים. משם ועד החזרה לארץ והכניסה לישיבה הייתה דרך מהירה.
לאחר כשנה של לימוד בישיבה פגשתי את אשתי כשאני ממשיך בלימודים כאברך כולל. שנה וחצי לערך לאחר החתונה עברנו להתגורר בצפת, חיפשתי את השקט הרחק מהמולת העיר הגדולה. המשכתי ללמוד בכוללים וללמד בערבים, גם למדתי את מקצוע כתיבת הסת"ם, אף על פי שבקושי התעסקתי בזה. הייתי מלמד הרבה תנ"ך, הופתעתי כל פעם מחדש מחוסר הכרת הסיפור בכל שכבות הגילים שלימדתי".
אני מבין, אז החלטת לכתוב את התנ"ך כספר קריאה!
"האמת שלא, לא חשבתי על כך, הדבר פשוט התגלגל. לאחר עשר שנות נישואין ללא ילדים, אשתי ואני זכינו לתאומים, בן ובת ולאחר מכן לעוד בן מתוק עם שיתוק מוחין.
המציאות הכלכלית החדשה הביאה אותי לאחוז בקולמוס ולהתחיל לכתוב ספרי תורה. סיימתי את ספר התורה החמישי שכתבתי והתחלתי להתארגן לקראת כתיבת הספר השישי.
ערב לפני שהייתי אמור להתחיל בכתיבה ישבו אצלי כמה חברים והשיח התגלגל. להפתעתי, אחד החברים התחיל לדבר על דוד המלך בצורה מזלזלת ומבודחת, הוא הציג את מחבר ספר תהילים כאדם אינטרסנט ושטוף זימה. נדהמתי, שאלתי אותו מהיכן הוא שואב את המקור לדבריו, הוא בביטחון אמר שהוא קרא את זה בספר של סופרת מסוימת שבאה מבית חרדי. ניסיתי להבהיר לו את הטעות שלה בהבנת הדברים, אבל הוא היה נחרץ שהאמת היא כפי שהסופרת כתבה.
הלכתי למחרת לבית הכנסת בו נתנו לי מקום שקט לכתוב, התכוונתי להתחיל לכתוב את הספר תורה, ואז מלי לחשוב מה אני עושה לקחתי עט ודף והתחלתי לכתוב את סיפור חייו של דוד המלך.
שעות רבות כתבתי דף אחר דף, פותח ספרים ומעלה את הדברים על הכתב כאחוז אמוק.
בערב הגעתי הביתה, אשתי שאלה אותי אם התחלתי לכתוב את הספר תורה. אמרתי לה: כן ולא. היא צחקה ובקשה שאסביר את כוונתי. נתתי לה את הדפים ואמרתי לה תקראי את זה בחדר בשקט בזמן שאני אשגיח על הילדים. לאחר שעה קלה היא חזרה מהחדר בעיניים דומעות, 'ספר התורה יצטרך לחכות, הספר הזה הרבה יותר נצרך לעם ישראל', היא אמרה.
יותר משנתיים ארכה הכתיבה עשרות רבות ואפילו מאות ספרים שנפתחו על מנת לברר סוגיות מסוימות. הספר יצא לאור תחת הכותר 'אהבת המלך דוד', המספר את הסיפור של ספר שמואל.
התגובות היו מדהימות, אנשים מכל המגזרים התחברו לספר ולדוד המלך".
אני יכול להגיד לך שבחיים שלי לא חשבתי שאני אבכה מלקרוא על פטירתו של מישהו שנפטר לפני 3000 שנה, אבל בספרים שלך זה קרה לי כמה וכמה פעמים! ואז החלטת להמשיך לכתוב?
"אפשר לומר שלא הייתה לי ברירה. כל מי שקרא את הספר שאל למה אני לא כותב על עוד דמויות מגדולי ישראל. התחלתי לכתוב על משה רבנו, הכתיבה ארכה גם כן כשנתיים. נתתי לחברים ומכרים לקרוא את הטיוטות. גם כאן התגובות היו נפלאות, אך לוו בשאלה וטרוניה: למה אתה לא מתחיל מההתחלה?! מה עם ספר בראשית?! התחלתי לכתוב את 'ימי בראשית' כשאני מעכב את הוצאת הספר 'דור המדבר' שמאגד בתוכו את הספרים שמות, ויקרא, במדבר ודברים.
בשטף הכתיבה המשכתי ליהושע ושופטים עוד כשנתיים, מחבר את התורה עד סוף ימיו של דוד המלך.
לפני כשנתיים, לאחר שש שנים מהוצאת הספר הראשון הוצאתי את ארבעת הכרכים כסדרה. הספרים אזלו במהירות ובימים אלו הוצאתי את הסדרה בהוצאה חדשה ונוסף לסדרה ספר חמישי, 'מלכות שלמה' המספר את סיפור חייו המופלא של שלמה המלך".
למה קראת לסדרה האוצרות האבודים?
"לדעתי התנ"ך הוא האוצר הכי גדול שיש בעולם, לצערי רוב האנשים לא מכירים את הסיפור בהיקף הראוי. גם אם קוראים חלקים ממנו, עדיין יש המון מדרשים ומפרשים שמרחיבים את היריעה. התנ"ך אבוד לרוב רובם של העם, צריך רק למצוא את האוצר שטמון בו. התנ"ך הוא הבסט-סלר הכי גדול שהיה אי פעם, אך לא מכירים אותו כראוי. אנשים מכירים יותר טוב את הארי פוטר מאשר את שלמה המלך".
אני יכול להעיד על עצמי שכמעט שלא הכרתי כלום מסיפור חייו של שלמה המלך, ידעתי שהיו לו אלף נשים, שם בערך הסתיימו הידיעות שלי לגביו. עכשיו אני מרגיש שאני ממש מכיר ומבין את הדמות. מה עכשיו?
איל צוחק שוב, "עכשיו מתחיל האקשן הגדול! 'שתי הממלכות' הוא הספר הבא שאני עוסק כיום בכתיבתו. הקרע שנוצר בעם לאחר פטירת שלמה המלך, ממלכת יהודה וממלכת ישראל. ירבעם ורחבעם וכו'…".
יש למה לצפות! מתי כבר ייצא הספר הבא?
"אני מקווה שבעוד כחודשיים", אמר איל. נפרדנו לשלום כידידים משכבר הימים כשאני ממהר לביתי עם סט הספרים החדש שרכשתי לעצמי, על מנת שאוכל לקורא את הספרים שוב, וטיוטה של חלק מהכרך השישי 'שתי הממלכות' שעדיין לא ראה אור.
נ.ב: אני יודע שלא נהוג לעשות דבר כזה בכתבה, אבל אני מוכרח לשתף אתכם בחוויה שלי.
אז לחצו כאן –> "האוצרות האבודים" וקבלו מידע נוסף.
אני יודע שהעורך לא יוריד את זה כי הוא כבר קורא את הספרים שרכש לעצמו 😉