דור המדבר

היאור

היאור שעת לילה מאוחרת, יום ו’ בחודש סיוון, שנת אלפיים שלוש מאות שישים ושמונה לבריאת העולם. אור הירח נמוג, כוכבי לילה מועטים נחזו ברקיע השמים, מאירים כיהלומים קטנים ויקרים. רוח חרישית נושבת, נושאת בכנפיה ענני אבק וחול, מעבירה את מועקת החום ממקום אחד למשנהו. שורות הבתים העשויים עץ וקש דוממות, שקט שורר ברחובות יישוב הלוויים. פטרול השוטרים המצריים עובר בין הרחובות, מקשיב מבעד לדלתות הבתים, מנסה לגלות קולות בכי ילדים וקריאות נשים הרות היושבות על המשבר.

“אש… אש… הצילו! שריפה פרצה בבית! הצילו אש… אש…”, קריאות שבר פרצו מפיהם של איש ואישה, מעירים את היישוב השקט. להבות אש מיתמרות אל על מבית קטן בפאתי היישוב. אנשים מתעוררים משנתם, רצים לעזרת אחיהם הנתונים בצרה. שוטרי הפטרול רצים אף הם לחזות במחזה המשובב של עברים המנסים להציל את בתיהם וילדיהם. אנשים אוחזים בדליי מים, רצים הלוך ושוב לכבות את השריפה.

“מהר, האש יכולה להתפשט ולכלות את כל היישוב”, צועק עמרם, מחיש את האנשים לפעולה.

“אנא הצילו, עזרו נא לנו”, צועקת יוכבד על השוטרים: “ילדינו נמצאים בתוך הבית, אנא, אל תעמדו מנגד”. השוטרים צוחקים, אחד השוטרים הודף בידו את יוכבד והיא מתמוטטת ארצה.

השוטרים מתמוגגים מצחוק, נהנים ממחזה הזוועה. עשן שחור מכסה את היישוב, מסמא את העיניים. מרים שומעת את הצעקות, ריח העשן החריף מגיע לאפה. בשקט, פותחת את דלת הבית, בצד השני של היישוב נשמעות צעקות וצרחות מלוות בצחוק מצרי מתגלגל.

 

מרים יוצאת מפתח הבית חרש, נושאת בידיה הקטנות את התיבה שהכינו לתינוק הקטן: “שקט טוביה, שלא ישמעו אותנו”, לוחשת לתינוק ורצה חרישית לעבר היאור. הרגליים הקטנות הרגילות לצעוד בשבילים הצרים, המכירות כל משעול ושביל, הולכות בבטחה בחשכת הלילה. “צדיק”, לוחשת לאחיה התינוק: “התחבולה הצליחה, הבית הנטוש

שאבא העלה בלהבות משך את כל השוטרים אליו. עוד מעט אנחנו מגיעים…”. צער ויגון מציפים את ליבה כאחד, “מגיעים לאיפה?”, שואלת את עצמה, “ממוות למוות? איזו תקווה יש?”. הרגליים צועדות לכיוון המותווה מראש מהוריה, “לאן? מה יהיה? מה אעשה עם התיבה?”, השאלות עולות מציפות את הילדה הקטנה, ספקות וחששות צפים בנפש הצעירה, מנסים להניאה ממעשיה. מרים מרגישה איך הרגליים הזריזות ממאנות להיענות לפקודה המוטלת עליהן, כמבקשות לעצור במקומן. הלב, המוח והגוף כולו לוחש: “את מצעידה את אחיך למוות! רוצחת! מוגת לב!”. מרים כושלת, נופלת על הקרקע, חשה את הכאב בברכיים הפצועות. במהירות, פותחת את התיבה כדי לראות שמא אחיה הקטן נפגע. התינוק ישן, חיוך עדין נסוך על פני המלאך הרכים המאירים את חשכת הליל. מרים מלטפת בידיה את הפנים הענוגות, חשה איך נפשה יוצאת מקרבה ומתמזגת בנפש אחיה הפעוט. “אבא אמר שזאת הדרך היחידה שהוא יכול להינצל! אבא צדיק! אם הייתה דרך טובה מזאת הוא היה מוצא אותה! ה’ לא ייתן לאבא שלי להיכשל! אני חייבת לעשות מה שאבא ציווה אותי, אפילו אם זה לא נראה לי!”, אומרת לעצמה, מכריחה את עצמה לקום על רגליה, להמשיך וללכת בדרך לאבדון.

שעתיים צועדת הילדה, זרועותיה וכתפיה כואבות ממשא התיבה. רגליה רועדות, עיניה זולגות דמעות ופיה רוחש תפילה: “אנא, אבא שבשמים, תשמור על טוביה שלי. בבקשה אבא יקר, שטוביה הקטן לא ייפגע”.

ריח המים עולה באפה, מעורב בריחות עשבי המים וקני הסוף. קול פכפוך המים הזורמים לאיטם נשמע באוזניה, לוחש מזימות. האופק מחל להצהיב, קרני שמש בודדות בוקעות את אפלת הלילה. קול ציוץ ציפורי שיר נשמע משפת הנהר, עדר פרות שותה מהמים הזכים. מרים מתקרבת לנהר, חשה שגופה אינו יכול לשאת עוד את עצמו, מרגישה את הלשון התפוחה שבפיה המשתוקקת ללגום מעט מים. הכאב שברגליה השרוטות מתגבר כשגופה חש את קרבת המים הצלולים. מרים מתגברת, מצווה על גופה להחיש את קצב הצעידה. “עוד דקות ספורות יעלה אור הבוקר, אסור לנו להיות במקום פתוח וגלוי, תזדרזי מרים, יש לך משימה חשובה”, מצווה על עצמה, נושאת את רגליה הכבדות בריצה. במרחק לא רב, מבחינה בצביר קני סוף גבוהים, צבעם הירוק החל להתגלות בשפעת קרני השמש עליהם: “רוצי מרים! לפני שיראו אותך!”.

מרים רצה, חשה את המים הקרירים נושקים לרגליה, מרטיבים את כפותיה המיובלות מההליכה הממושכת. מבלי לחשוב, מניחה את התיבה הקטנה על פני המים, שותה לרוויה ממימי היאור המפיחים חיים בגופה הכואב והדואב. ידיה הקטנות נושאות מהמים הצוננים, שוטפות את פניה הצעירות, העייפות והלאות. מרים שוכחת היכן היא נמצאת, כל כולה מתענגת מהחיות הרעננה השופעת בתוכה, המשכחת את הכאב.

קול קריאות נשים נשמע באוזניה, תולש אותה מהרגשת עינוגה, משיב אותה אל המציאות. מרים מסתובבת לאחוז בתיבה, להצפין את אחיה הקטן. אך התיבה איננה, גל קטן הסיט את התיבה ממקומה, נשא אותה בזרם המים למרכז הנהר, מוביל אותה אל הלא נודע.

מרים נושאת עיניה באימה, התיבה הקטנה ובה אחיה הטהור נישאת על גבי המים ולעבר קבוצת נשים מצריות המתקרבות לנהר.